עם זאת, כאשר קבע בית המשפט העליון בפרשת המר כי לא תעמוד יותר עילת תביעה ליילוד אלא רק להורים, נאלץ בית המשפט בנוסף להכריע גם בשאלה מה יעלה בגורלן של התובענות שהוגשו מכוח העילה של "הולדה בעוולה" עד פרשת המר.

קיראו בהרחבה על: התיישנות עילה במקרים של הולדה בעוולה

בנושא הזה, קבע בית המשפט העליון הוראה שמכונה בשפה המשפטית "הוראת מעבר". כלומר, תביעות מכוח הכלל של הולדה בעוולה תישארנה על כנן, כאשר אלו הוגשו ע"י הילוד בלבד.

>>> פורום רשלנות רפואית ונזקי גוף <<<

אם הוגשה התביעה גם ע"י הילוד וגם ע"י הוריו, התובענות תימשכנה להתנהל רק על סמך תביעת ההורים. הוראת המעבר נקבעה כדי לא לפגוע בהסתמכותם של תובעים תמימים שהסתמכו על ההלכה המשפטית הישנה (בפרשת זייצוב כאמור).

התיישנות:
כל תביעה משפטית מותנית התיישנות. ככלל, תקופת ההתיישנות במשפט האזרחי עומדת על 7 שנים. תביעות של קטינים מתחילות להיספר מגיל 18. כלומר קטין רשאי לתבוע בגין עוולה עד גיל 25, כך גם בתביעות מכוח "הולדה בעוולה". בישראל החוק המסדיר את סוגיית ההתיישנות, והוא חוק ההתיישנות.

פרשת הסהר האדום

בפרשה בה יתמקד המאמר, עלתה שאלה הנוגעת להתיישנות שחלה על תביעה של הורים מכוח הולדה בעוולה. לפני פסק הדין שניתן בפרשת המר, רשאי היה כאמור ילוד להגיש תביעה בגין הולדה בעוולה עד גיל 25.

לאור זאת, נוצרה פרקטיקה (או נוהג) לפיו ההורים היו מגישים תביעה יחד עם הילוד עת הגיעו לגיל 25, על אף שתביעת ההורים (שכפופה להתיישנות של 7 שנים) התיישנה.

בפרשת הסהר האדום, ההורים לא תבעו כאמור לאחר שבע שנים מיום הולדת בנם, משום שהם הסתמכו על פרשת זייצוב. עם זאת, בפרשת המר המאוחרת שביטלה את פרשת זייצוב, נקבע כאמור שילוד לא יוכל יותר לתבוע, אלא רק הוריו.

עתה, ביקשו ההורים להגיש תביעה מטעמם בלבד, על אף שחלפה בעניינם תקופת ההתיישנות, זאת בשל הסתמכותם על ההלכה בעניין זייצוב ששונתה בפרשת המר.

רשות ערעור:

פרשת הסהר האדום היא ערעור שהוגש לבית המשפט העליון ברשות ולא בזכות. בקשת רשות הערעור הוגשה מטעם כמה תובעים נפרדים, שאוחדו לידי דיון אחד בשל הדמיון בטענותיהם. רשות לערער ניתנת במקרים מיוחדים. הפעם הורה בית המשפט העליון לתת רשות להורים בשל החשיבות הציבורית שמעלה הדיון.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

כאמור, בפרשה זו נדונים שני תיקים מאוחדים. במקרה הראשון דובר על הורים שהגישו תביעה שהתיישנה מכוח הלכת זייצוב, והחריג שנקבע בפרשת המר.

בית החולים ביקש לדחות את התביעה על הסף משום שהיא התיישנה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע "שקיימת הצדקה למתן "תקופת התארגנות" של שנה אחת מיום מתן פסק הדין בעניין המר, במהלכה יוכלו הורים להגיש תביעה לקבלת סעדים אלה, על-אף חלוף תקופת ההתיישנות".

במקרה השני שנדון בפרשת הסהר האדום, דובר על נסיבות דומות מאוד. גם כאן דחה בית משפט מחוזי אחר את טענת בית החולים, תוך שקבע כי "נוכח העקרונות הברורים שהותוו, ונוכח הקביעה המפורשת, על פיה לא הייתה כל כוונה להותיר את הקטינים שנולדו במומם בשל מעשה עוולה נזיקי ללא מקור שיממן את צורכיהם".

הכרעת בית המשפט העליון

בנסיבות הנדונות, צריך היה בית המשפט להכריע בסיטואציות בהן הוגשה כבר תביעה לאחר שניתן פסק הדין בפרשת המר, ולא כזו שהוגשה לפניו. כלומר, הנסיבות שנוצרו הן כאלו שבהן התביעה של ההורים התיישנה לפני שניתן בכלל פסק הדין בפרשת המר ולא במקרה שבו כבר הוגשה תביעה על ידי ההורים והילוד.

קיראו: פסק דין הדן בנושא התיישנות תביעה

בית המשפט העליון נאלץ להכריע בדילמה שנוגעת הן לחשש לפיו הורים ייוותרו בלא כל פיצוי כספי, על אף שהם הסתמכו על הלכות משפטיות קודמות והן ומנגד מהחשש לקביעת הלכה משפטית שתכביד כלכלית על בתי חולים האחראים על הרופאים המבצעים את עבודתם.

לפני פרשת המר ניתן היה להגיש תביעת ילוד במשך 25 שנים מיום הלידה. בשים לב לכך, בית המשפט קבע כי "יש להגן על ההסתמכות ארוכת השנים על הלכת זייצוב, לכן אין מקום להעמיד את ההורים (ובעקיפין את הילוד הנכה) בפני שוקת שבורה".

לאור הצורך האמור, קבע בית המשפט כי "ראוי להחיל הוראת מעבר גם על מקרים בהם תביעות הורים התיישנו לפני שניתן פסק הדין בעניין המר". החידוש החשוב והמשמעותי בפסק הדין הוא שלמרות מה שנקבע בפרשת המר, יוכלו הורים להגיש תביעה במשך תקופה מסוימת כהוראת מעבר.

תקופת המעבר:
ההכרעה האופרטיבית והמשפטית היא בעצם שתהיה הוראת מעבר לתביעות של הורים בגין הולדה בעוולה, שהתיישנו עוד לפני פרשת המר. עם זאת, בית המשפט העליון נאלץ גם להכריע מה תהיה משך תקופת המעבר.

השופט צבי זילברטל שכתב את פסק הדין הציע כי תקופת המעבר תהיה של שנה מיום מתן פסק הדין הנדון. את הכרעתו הוא נימק בכך "שהכנת תביעת "הולדה בעוולה" עשויה להימשך זמן רב וראוי לאפשר להורים שהות מספקת לשם כך".

נימוק נוסף שהציע השופט זילברטל הוא "שפרק זמן של שנה לא פוגע באופן ממשי בנתבעים, אשר גם טרם הלכת המר היו צפויים לכך שתוגשנה נגדם תביעות כמעוולים במשך 25 שנים מיום הולדת הקטין".

לקריאה נוספת: סיבוכים בהריון ומקרי רשלנות רפואית

כלומר, בית המשפט במעין חקיקה משפטית, שמבוססת על פסק דין בלבד, קבע כי עתה תהיה להורים ולילודים בגין הולדה בעוולה אפשרות להגיש תביעה במשך שנה מיום מתן פסק הדין דנן, ככל שלא הוגשו תביעות לפני פרשת המר. המועד שממנו תחל להיספר תקופת ההתיישנות הוא 28.8.14.

שני שופטים נוספים שדנו בתיק, הצטרפו בהסכמה לפסק דינו של השופט צבי זילברטל, היו אלו השופטים חנן מלצר, והשופט אליקים רובינשטיין.

לסיכום:
מדובר בפסק דין חדשני, סוציאלי וחשוב. מצד אחד, בית המשפט העליון פסק באופן חריג הלכה משפטית שאינה מתבססת על חקיקה מוצקה, אלא קובע חקיקה משפטית שתחייב את הערכאות המשפטיות הנמוכות.

מנגד, נראה כי זו תוצאה מתבקשת משום שהאופציה הנגדית היא השארת הורים וילדים שסובלים ממחלות קשות, בלא כל פיצוי. המשמעות של היעדר פיצוי הוא נטל כבד על החברה, על ההורים ועל ילדים שייתכן שטוב היה מותם מחייהם.

לשיחה אישית עם עורך דין עופר סולר חייג/י: 03-7369253