שאלת ההכרה בתביעות אלו נדונה לפני 25 שנים בפסק דינו של העליון בהליך ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ , הידועה גם כהלכת זייצוב. הרכב השופטים קבע פה אחד כי אין מניעה להכיר בעילת התביעה של ההורים "הולדה בעוולה" במסגרת עוולת הרשלנות ובכפוף לעקרונות הידועים בנזיקין.

קיראו בהרחבה: הערכת גובה הנזק שנגרם לנפגעי רשלנות רפואית

לעניין תביעתו של היילוד התעוררה מחלוקת בקרב הרכב ובסופה הוחלט בדעת רוב, להכיר בעילת התביעה "חיים בעוולה" של היילוד. מאז פסק הדין חלפו שנות דור. במהלכן נדונו סוגיות דומות והתעוררו קשיים ביישום ההכרה בעילת התביעה של היילוד.

הקשיים נבעו מהיחס להיקף העילה ועצם ההכרה בה. בתי המשפט נדרשו להכריע בשאלת הגדרת היקף הנזק ושיעורו, אופן חישוב הפיצוי, האם מגבלה קלה מקימה עילה לתביעה, האם להכיר גם בתביעת ההורים במקביל, האם טוב מותו מחייו של הילד ועוד. ללא הלכה מחייבת, התיישרו הערכאות השיפוטיות עם הלכת זייצוב וגם לא תמיד באופן אחיד ועקבי.

לנוכח נסיבות אלו הבין בית המשפט העליון שעליו להתכנס בהרכב מיוחד כבית משפט לערעורים אזרחיים ולאחד את כל התיקים שהונחו לפתחו כדי להוציא מתחת ידו הלכה מחייבת.

כעבור מספר שנים של דיונים פורסמה בחודש מאי 2012 ההלכה הפסוקה שיצאה מתחת ידו של ההרכב.

>>> פורום רשלנות רפואית לשירותך! <<<

ההלכה ידועה כ"הלכת המר" (ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית ואח') בפסק דין המר, חרג בית המשפט מהלכת זייצוב וביטל את תביעת היילוד בעילה של "חיים בעוולה" וקבע כי שעילת התביעה עומדת להורים בלבד.

במסגרת התביעה ("הולדה בעוולה") רשאים ההורים לתבוע את נזקיהם בהיותם הניזוקים הישירים לרבות תביעת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו ליילוד וההוצאות שיהיו כרוכות בגידולו, טיפולו וחינוכו.

עצם השינוי בהלכת זייצוב שנוצר בעקבות הלכת המר, עורר את שאלת ההתיישנות בנוגע לתביעות שטרם הוגשו וגם לכאלה שעדיין נדונות בערכאות השונות.

בסיפא לפסק דין המר נקבע שתוצאתו לא תחול על עילת תביעת היילוד בתיקים תלויים ועומדים ושבהם לא הוגשה תביעת הורים.

השופט רובינשטיין טען כי אין להחיל את תוצאת פסק הדין לעניין ביטול עילת היילוד במשך שנה מיום פרסום פסק הדין, והשופט נאור סבורה כי אין מקום להכריע במסגרת הוראת המעבר בהליך הנדון, מהו דינה של תביעת היילוד שטרם הוגשה.

קראו בהרחבה: למי יועברו הפיצויים בתביעה בעילה של הולדה בעוולה?

האמור בסיפא לפסק הדין לעניין ההתיישנות הפך לסוגיה מרכזית ועקרונית שהצריכה בירור מחודש והכרעה, כחצי שנה לאחר פרסום הלכת המר.

בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (בתיק ת"א 24016-02-12 נתנאי (קטין) ואח' נ' בית החולים הדסה עין כרם) הוגשה בקשה לדחות על הסף תביעת הקטין והוריו. את הבקשה הגישו הנתבעים: המרכז הרפואי הדסה וההסתדרות המדיצינית הדסה.

כבוד השופטת דליה גנות ישבה בדין ובחנה את בקשת התובעים לאור פסק דין המר, הוראת המעבר בסיפא שלו והוראות חוק ההתיישנות.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות בת 7 שנים. מועד תחילת ההתיישנות ביום בו נולדה עילת התביעה. במקרה דנן, מועד לידת היילוד. סעיף 10 לחוק ההתיישנות מתייחס לתביעת קטינים וקובע כי תקופת ההתיישנות מחושבת מרגע שמלאו לקטין 18 שנה ועליה מוסיפים את התקופה הקבועה בת 7 שנים.

כך יוצא, שתקופת ההתיישנות לתביעה על ידי קטינים הינה בת 25 שנים.

הואיל והלכת המר ביטלה את זכות התביעה של היילוד נותרה להורים רק הזכות לתבוע במשך 7 שנים מיום לידת היילוד. נוצר מצב שונה בתכלית ממה שהיה נהוג ומוכר עד כה.

ליילודים היתה זכות להגיש תביעה במשך 25 שנה ולהורים היתה זכות לתבוע רק כמיטיבים, מבלי שהדין הכיר בזכותם העצמאית להגיש תביעה בעילת נזיקין כאילו הם הנפגעים הישירים כתוצאה מלידת ילד פגוע.

הלכת המר מאפשרת להורים להגיש תביעה כמיטיבים ונפגעים ישירים וראשיים בגין העוולה. ראשי הנזק העיקריים הועברו לזכות ההורים מהיילודים. בעניין זה קבע השופט ריבלין בפסק הדין: ..." בתקופת בגרותו של הילד ולמשך כל תקופת תוחלת חייו, יהיו הוריו זכאים לפיצוי גם בגין הוצאות הקיום הרגילות שלו. ככל שנגרעה ממנו יכולת ההשתכרות ולא נתקיימו נסיבות מיוחדות, השוללות זכאות זו".

לאור העולה מהלכה זו נשאלת השאלה, מה קורה עם התביעות שטרם הוכרעו כדוגמת זו שהובאה בפני השופטת גנות.

השופטת סבורה כעולה מהחלטתה מיום 17 בנובמבר 2012, בתיק ת"א 24016-02-12 הנידון בפניה כי העקרונות שהותוו בהלכת זייצוב נותרו על כנם ועיקרם (כפי שנומק בהרחבה בהלכת המר) דאגה אמיתית וכנה לצרכי היילוד והשתת עלות התשלום על הגורם לעוולה.

להבנת השופטת גנות, בית המשפט העליון באמצעות הלכת המר לא התעלם מצרכיו של היילוד הפגוע הואיל והוא הסתמך על ההלכה שנהגה עד כה לפיה, רשאי היילוד להגיש את תביעתו עד הגיעו לגיל 25 שנה. במילים אחרות, אין פטור מחובת תשלום למי שגרם לנזק. השינוי הוא בכתובת.

במקום היילוד, שזכותו לתבוע בוטלה, זכות התביעה שמורה להורים והם שמקבלים את הפיצוי למימון צרכיו המיוחדים של היילוד.

בהמשך להלכת המר, סבורה השופטת גנות כי מירוץ ההתיישנות יתחיל ביום בו ניתנה הלכת המר שהולידה למעשה את עילת התביעה של ההורים, כשם שהלכת זייצוב מנתה את המרוץ מיום לידת היילוד ועד הגיעו לגיל 25.

השופטת גנות לא משוכנעת כעולה מהחלטתה כי הסיפא לפסק דין המר הנוגעת גם לתקופת המעבר, מכוונת דווקא לשאלת ההתיישנות. לטעמה, היא מכוונת בעיקר למניעת כפל דיונים.

להבנתה את עמדת השופטים רובינשטיין ונאור בעניין בעיית ההתיישנות כעולה בסיפא, אין בכוונת בית המשפט לשלול את זכות התביעה מהורים מסוימים שעניינם טרם הוכרע ולכן שאלת ההתיישנות הנוגעת לתביעת ההורים, נותרה בצריך עיון, תוך הבעת אמון במערכת המשפט שתידרש להתמודד ולהכריע בסוגיות מסוג זה שיובאו בפניה.

על רקע הבנתה את פסק דין המר ומתוך כוונה לפעול כמתחייב מקביעותיו החליטה השופטת גנות, למחוק את תביעת הקטינה נגד הנתבעים, דחתה את תביעת התובעים לעניין התיישנות תביעת ההורים ואיפשרה להורי הקטינה להגיש תביעה חדשה המותאמת לנפסק בהלכת המר.

את בקשת הנתבעים (בית חולים הדסה) לעיכוב הליכים מקדמיים לנוכח העלאת טענת התיישנות על תביעת הורי הקטינה דחתה השופטת והורתה על המשך ההליכים כסדרם.

כל אדם אשר הוא או מי מבני משפחתו נפגעו בגלל רשלנות רפואית, יכולים וצריכים לפנות ולקבל יעוץ אישי, בטרם קבלת החלטות או נקיטת עמדה בנושא. רק עורך דין מיומן וניסיון רב שנים יוכל לבחון את המקרה שלך על שלל השלכותיו ובין השאר, בכל הנוגע לשאלת ההתיישנות שהיא כאמור מורכבת במיוחד.

משרדו של עורך דין עופר סולר מפעיל סניפים בתל אביב, חיפה ובאר שבע ונשמח להפגש איתך באופן אישי ודיסקרטי, על מנת להבין את המקרה שלך ולבחון את האפשרויות העומדות לפניך להגשת תביעה משפטית בעילת רשלנות רפואית, הגם אם המדובר במקרה גבולי ובעייתי מבחינת משך הזמן שעבר מאז אירע המקרה הרשלני לכאורה.

לשיחה אישית עם עורך דין עופר סולר חייג/י: 03-7369253