עובדות המקרה

בבדיקתו בחדר המיון נמצא התינוק במצב כללי טוב, עם בטן רכה וללא סימני גירוי מנינגיאליים אשר אמורים להצביע על קיומה של דלקת קרום המוח.

התינוק קיבל עירוי נוזלים בהסתמך על האבחנה של דלקת מעיים והועבר לאשפוז במחלקת הילדים.

אולם בהמשך החל התינוק לסבול מפרכוסים, נכנס למצב של קומה ולבסוף נקבע מותו.

התובעים, הוריו של התינוק, טענו כי התינוק נפטר עקב איחור באבחון בזיהוי של מחלתו, דלקת קרום המוח וכי האיחור באבחון נגרם מאחר שהצוות המטפל התעלם מעובדות שהצביעו על קיומה של המחלה ולא נקט בצעדים הדרושים כדי למנוע נזק מוחי.

בנוסף טענו כי גם לאחר שהמחלה כבר זוהתה, נמנע הצוות המטפל לקיים מעקב צמוד אחר התינוק תוך כדי עריכת בדיקות לסימני חיים כגון לחץ דם, מספר נשימות, שוויון אישונים, מצב הכרה או סטורציה.

בית החולים טען כי הוא פעל בסבירות וכי התינוק אושפז כשהוא אינו מראה כל סימן ספציפי לדלקת קרום המוח וכי מצבו התדרדר תוך זמן קצר.

כשכבר נראתה סיבה לחשוד במחלה, הוא קיבל טיפול הולם, אך זה היה מאוחר מדי. בכל מקרה לא ניתן היה בזמן אמת לאבחן את התינוק ולא היה כל שיהוי בגילוי המחלה.

בנוסף טען בית החולים כי בכל מקרה סיכוייו של תינוק בן שנה וחצי לשרוד דלקת קרום המוח שנגרמה מחיידק טורף הנם נמוכים מאד.

בית המשפט ציין כי כל המומחים הרפואיים הסכימו שלא תמיד קל לזהות סימנים מנינגיאליים בילדים.

גם התינוק התקבל בחדר המיון ללא סימנים מנינגיאליים ונראה היה שהוא סובל מוירוס במעיים.

יחד עם זאת, רופאת חדר המיון החלה לחשוד באפשרות לזיהום חיידקי שבו יש לטפל באנטיביוטיקה, אולם לתינוק לא ניתן טיפול כזה.

כאשר התינוק הועבר למחלקת ילדים, הצוות הרפואי טיפל בו מתוך הנחת העבודה לפיה הוא סובל מוירוס במעיים וזאת מבלי להמשיך את תהליך הבירור של הזיהום החיידקי שבו החלה הרופאה בחדר המיון.

לשם השלמת הבירור ניתן היה לערוך בדיקת דם למדדי דלקת, כגון שקיעת דם או בדיקת CRP, כך שלא ברור מדוע היא לא בוצעה על ידי בית החולים כפי שגם המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו.

קראו בהרחבה: רשלנות רפואית בקופת חולים

פסק הדין

בית המשפט קבע כי מחדל אי עריכת בדיקת הדם לתינוק, מהווה הפרה של חובת הזהירות המצופה מרופאים.

גם אם לא מקובל לערוך בדיקה כזו כאלו בחדר המיון של בית החולים מאיר, בודאי שהיה על הרופאים לשקול אותה בעת טיפול יסודי וממושך יותר במחלקת הילדים.

אילו נערכה הבדיקה, היו תוצאותיה מחזקות מאד את האינדיקציות לכך שהתובע סובל מזיהום חיידקי ולא מזיהום נגיפי והדבר עשוי היה להביא לכך שהתינוק היה מתחיל לקבל טיפול אנטיביוטי מוקדם יותר.

בהעדר הבדיקה, המשיך הצוות לטפל בתינוק לאורה של קונספציה שגויה.

יחד עם זאת, בית המשפט גם קבע כי גם אם התינוק היה מקבל את הטיפול המיטבי, לא היה בכוחו כדי להביא להחלמתו המלאה.

כלומר, גם אם הרופאים עורכים לתינוק שקיעת דם, מזהים שמקור מחלתו הוא חיידקי ומתחילים בהקדם בטיפול אנטיביוטי המתאים לאבחנה, לא היה בכוחם להביא להחלמתו המלאה.

ייתכן מאד שהם היו מצליחים להציל את חייו, אך לאחר שהיה ניצל קיימת סבירות גבוהה מאוד שהיה סובל מנכות קשה.

נכות זו, שאינה תוצאת הרשלנות הרפואית אלא תוצאת המחלה עצמה, הייתה פוגמת באיכות חייו של התינוק וכנראה גם מקצרת אותם.

בסופו של דבר, בית המשפט פסק להורים פיצויים בסך כולל של 715,000 ₪, מתוכם 700,000 ₪ בגין כאב וסבל עקב אובדנו של התינוק ו - 15,000 ₪ בגין הוצאות קבורה של התינוק.

קראו בנושא: חוק זכויות החולה - פרשנות משפטית

במסגרת הליך ת"א 23106-06-10 ש.נ. נ' נ' מרכז רפואי מאיר אשר התנהל בפני בית משפט השלום בכפר-סבא נדונה תביעה שהוגשה בגין טיפול רשלני שניתן בבית החולים מאיר לתובע בקשר לשני ניתוחים שהוא עבר שם.

התיק עסק בתובע, אשר עבד כחשמלאי עצמאי ואשר בהיותו בן 59 עבר שני ניתוחים בית החולים מאיר.

האחד, לתיקון בקע טבורי עם לולאת מעי כלואה והשני ניתוח חירום אותו עבר כעבור 4 ימים לאחר פרפורציה והתפתחות זיהום בחלל הבטן.

התובע טען שרופאי בית החולים התרשלו בשלושה אופנים שונים.

ראשית, בדיקה רשלנית של לולאת המעי הכלואה לאחר שחרורה וסגירת דופן הבטן מבלי לוודא שהמעי התאושש וחזר לתפקוד תקין.

שנית, הנחה מיותרת של רשת פרולן מעל רקמת השריר אשר גרמה או תרמה להתפתחות הזיהום בחלל הבטן.

שלישית, אבחון מאוחר של הזיהום שהתפתח בחלל הבטן וביצוע הניתוח השני באיחור כתוצאה מכך, דבר אשר הגדיל את היקף הזיהום והנזק בעקבותיו.

עוד טען התובע כי עקב התרשלות בית החולים הוא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו ומאדם פעיל ויצרני הפך לאדם נכה ומוגבל לצמיתות.

מהעובדות שהתבררו במהלך המשפט עלה כי התובע כבר סבל בעברו מבקעים, הן טבוריים והן במפשעה ובעיות רפואיות נוספות, בהן השמנת יתר, סכרת ויתר לחץ דם.

התובע אושפז בבית החולים מאיר בשל חסימת מעיים שנגרמה כתוצאה מלולאת מעי כלואה בשק הבקע בדופן הבטן ועבר ניתוח לתיקון הבקע.

אולם, כבר למחרת הניתוח, החל התובע לסבול מעליית חום גופו ולאחר מכן נמצאו תחילת נמק בשולי הפצע הניתוחי שלו והפרשות עם ריח רע מהנקז ועקב כך הוחלט על ניתוח חירום.

במסגרת ניתוח החירום בוצעה כריתת מעי דק, הטריית הרקמות הנמקיות עד הגעה לרקמות מדממות, ניקוי וחיטוי חלל הבטן וסגירת דופן הבטן.

בית המשפט קבע כי הרופאה המנתחת התרשלה הן בבדיקת המעי בטרם סיימה את הניתוח הראשון מאחר שהיא סרה את חלל הבטן מבלי לוודא שלולאת המעי חזרה לתפקוד תקין והן בכך שהיא הניחה את רשת הפרולן המיותרת.

בנוסף נקבע כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלויות הללו לבין הופעת הזיהום התוך בטני ופריצת תוכן המעי אל תוך חלל הבטן.

שכן, ההתרשלות בבדיקת המעי גרמה לכך שלולאת המעי הכלואה ששוחררה בניתוח הראשון לא התאוששה כראוי, התפתח בה נמק עד כדי ניקוב דופן המעי והתפתחות זיהום מאסיבי בתוך חלל הבטן כתוצאה משפיכת תוכן המעי ואילו הנחת רשת הפרולן המיותרת תרמה להגדלת היקף הזיהום.

בהמשך נקבע כי ההתרשלות גרמה לתובע לנכות רפואית בשיעור 10% בשל הפרעות במערכת העיכול שלו ולנכות תפקודית בשיעור 20%.

בסיכומו של דבר נפסקו לתובע פיצויים כוללים בסך של 738,312 ₪, אשר כוללים את ראשי הנזק הבאים:

הפסדי שכר לעבר בסך 457,076 ₪, הפסדי שכר לעתיד בסך 61,236 ₪, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 10,000 ₪, עזרת צד ג' לעבר בסך 40,000 ₪, עזרת צד ג' לעתיד בסך 20,000 ₪ וכאב וסבל בסך 150,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של בסך 198,112 ₪ כך שלתובע יוותרו פיצויים בסך של 540,200 ₪.

לשיחה אישית עם עו"ד עופר סולר חייג/י למשרדנו: 03-7369253