בהתאם לכך נקבע כי סיכויי ההחלמה של החולה היו 50% ולפיכך היא זכאית לפיצוי "רק בגין אותם סיכויי החלמה שנגרעו כתוצאה מההתנהלות הרשלנית".

שני הצדדים הגישו ערעור וערעור שכנגד בפני בית המשפט העליון:

בית החולים טען כי הוא לא התרשל בשעה שהוא לא ביצע את השתלת הבלוטה הפגועה, וזאת בניגוד לקביעת קביעת בית המשפט המחוזי כי הוא התרשל.

החולה טענה כי הוכח שרשלנות בית החולים גרמה לה לאובדן סיכויי החלמה של יותר מ-50%, וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי כי היא איבדה רק 50% מסיכויי ההחלמה שלה.

בית המשפט העליון דחה את טענת בית החולים, ואישר את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה בית החולים התרשל בשעה שלא השתיל את הבלוטה הפגועה.

לעומת זאת, בית המשפט העליון קיבל את טענת החולה לפיה הוכח שנגרמו לה סיכויי החלמה של יותר מ-50%.

בהמשך לכך, דן בית המשפט בשאלה האם במקרה כזה יש לפסוק לה עדיין פיצוי יחסי על פי הפגיעה בסיכויי ההחלמה, בהתאם לדוקטרינה הוותיקה של אובדן סיכויי החלמה, או שמא יש לפסוק לה פיצוי מלא.

בית המשפט העליון ציין כי הדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה, אשר קובעת כי במקרים בהם סיכויי ההחלמה של חולה נפגעו כתוצאה של רשלנות רפואית, הוא יהיה זכאי לפיצוי יחסי בהתאם לגובה הסיכויים שאבדו, הינה דוקטרינה ותיקה ומושרשת בפסיקה בארץ.

הורתה של דוקטרינה זו הייתה במסגרת הליך ע"א 231/84‏ קופת חולים של ההסתדרות‎ ‎נ' פאתח.

יחד עם זאת בית המשפט העליון קבע כי הדיון בגבולות ובהיבטים מסויימים של הדוקטרינה טרם מוצה, וכי קיימות ארבע גישות שונות בעניין זה:

א. בכל מקרה שבו הוכח אובדן סיכויי החלמה יפסק פיצוי יחסי, בלי קשר לשאלה מהו שיעור הסיכויים שאבדו לתובע.

ב. פיצוי יחסי לפי הדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה ינתן רק במקרים בהם סיכויי ההחלמה שאבדו הם פחותים מ-50%, ובכל מקרה שבו הסיכויים גבוהים מ-50%, יפסק פיצוי מלא, בהתאם לכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות. גישה זו מבטאת א-סימטריה בין הסתברות שנוטה לטובת המזיק לבין הסתברות שנוטה לטובת הניזוק, והיא מעדיפה באופן מובהק את האחרון על פני הראשון.

ג. יש להחיל את הדוקטרינה רק במקרים המתאפיינים בעמימות סיבתית, אך לא במקרים שבהם ניתן להגיע למסקנה מסויימת, לגבי קיומו של קשר סיבתי או העדרו, ברמה קרובה לוודאות.

ד. גישה נוספת, אשר מהווה שילוב של הגישה השניה והגישה השלישית, תומכת ביצירת כלל א-סימטרי, שיחול רק במקרים של עמימות סיבתית. כלומר: פיצוי יחסי ינתן רק במקרים בהם הפגיעה בסיכויי ההחלמה היא נמוכה מ-50% אך איננה זניחה.

השופט עמית ביקש לאמץ במסגרת פסק הדין את הגישה הרביעית, אשר קובעת כי פגיעה בסיכויי החלמה בהסתברות של מעל 50% תוביל לפיצוי מלא, וזאת משיקולים של צדק מתקן וצדק מחלק, ואילו אובדן סיכויי החלמה בשיעור מזערי לא יזכה לפיצוי יחסי, וזאת משיקולים של שימור דרישת הקשר הסיבתי ושיקולי יעילות מערכתיים.

השופטים חיות ופוגלמן הצטרפו לדעתו של השופט עמית רק לגבי החלק הקובע כי פגיעה בסיכויי החלמה בהסתברות של מעל 50% תוביל לפיצוי מלא, ולא לפיצוי יחסי בלבד.

יחד עם זאת, הם נמנעו מלהביע דיעה לגבי החלק העוסק בסוגיית אובדן סיכויי החלמה בשיעור מזערי, מהטעם שהיא לא הייתה טעונה הכרעה במסגרת אותו התיק.

לפיכך ההלכה התקדימית המחייבת אשר נקבעה בפסק דין זה הסתכמה בקביעה לפיה פגיעה בסיכויי החלמה בהסתברות של מעל 50% תוביל לפיצוי מלא ולא לפיצוי יחסי בלבד.

בסיכומו של פסק הדין דחה בית המשפט העליון את ערעור בית החולים, וקיבל את ערעור החולה. בית משפט העליון קבע כי בית החולים התרשל, וכי עקב כך איבדה החולה למעלה מ-50% מסיכויי החלמתה, ועל כן היא זכאית לפיצוי מלא בגין הנזק שנגרם לה, בהתאם להערכת הנזק שבוצעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בהתאם לכך נפסק כי החולה זכאית לפיצוי בסך של 1,285,000 ₪, ממנו ינוכו מלוא תגמולי המל"ל בסכום של 180,000 ₪.

שאלות? פנה/י לשיחה אישית עם עורך דין עופר סולר: 03-7369253