לטענת התובעת, רופאי בית החולים ביצעו בה את הניתוח באופן רשלני, אשר גרם לפגיעה בצינור כלשהו בגופה ועקב כך לדליפת נוזלי המרה.

בית החולים טען כי הניתוח נעשה באופן תקין וכמקובל, אלא שלמרבה הצער התובעת נפלה לגדר הסטטיסטיקה המוכרת לפיה ב- 1% מהניתוחים מהסוג שעברה התובעת עלול לקרות סיבוך מסוג הסיבוך שנגרם לתובעת.

כלומר, הגנת בית החולים התבססה על הטענה לפיה מדע הרפואה אינו מדע מדוייק, כך שיתכן שגם טיפול רפואי שניתן על פי כללי הרפואה המקובלים יותיר סיבוך זה או אחר.

עוד טען בית החולים כי כיום מצבה של התובעת תקין, הפגיעה בה מינימלית ולא היה בסיס לתביעתה.

קראו בהרחבה: הערכת נזק לפני הגשת תביעת רשלנות רפואית

בית המשפט קיבל את טענת התובעת לפיה יש להחיל על המקרה דנן את כלל הדבר מדבר בעדו ולהעביר את נטל ההוכחה אל כתפי בית החולים כך שיהא עליו להוכיח שהוא לא התרשל וזאת כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר קובע כך:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה".

פסיקת בית המשפט

בית המשפט קבע כי שלושת התנאים להתקיימות סעיף זה מתקיימים במקרה דנן.

שכן, ראשית, לתובעת אין כל ידיעה לגבי מהי הסיבה שהביא להתרחשות הנזק שנגרם לה, מאחר שעד היום לא ידוע מה גרם לדליפת נוזל המרה.

שנית, הנזק נגרם על ידי נכס שלבית החולים הייתה שליטה מלאה עליו מאחר שהרופאים של בית החולים הם שביצעו את הניתוח ואת כל הטיפול בתובעת על כל שלביו והם ששלטו במהלך ביצוע הניתוח על כל מתקני וכלי בית החולים בהם השתמשו לצורך ביצוע הניתוח.

שלישית, בנסיבות העניין נראה שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם הקביעה כי בית החולים לא נקט באמצעי זהירות סבירים יותר מאשר עם המסקנה שהוא עשה כן.

זאת, לאור מקרה דומה שנדון בבית המשפט העליון ואשר בו נפסק כי דלף מסיבי שמתחיל כמעט מיד לאחר תום הניתוח ויוצר זיהום חמור ומסכן חיים אינו מהווה חלק מהסיכון הרגיל של ניתוח המבוצע לפי מיטב כללי הזהירות והמיומנות, אלא יותר סביר שהמדובר באירוע שנוצר עקב רשלנות רפואית.

לקריאה נוספת: מדד איכות בתי החולים בישראל

עוד קבע בית המשפט כי בית החולים לא הוכיח מהי הסיבה המדוייקת שגרמה לדליפה ושהוא נהג בזהירות סבירה כדי למנוע את המשך הדליפה ושהוא נקט באמצעים לתיקון הצינור הפגוע ועל כן די בכך כדי לקבוע שבית החולים התרשל בטיפולו בתובעת.

בנוסף נקבע כי בית החולים גם התרשל בכך שהוא לא טרח לקבל הסכמה מדעת אותנטית של התובעת לשני הניתוחים, הואיל והוא לא הסביר לה מהם הסיכונים והסיבוכים העלולים להיגרם בעקבות אותם ניתוחים.

בהמשך דבריו פסק בית המשפט לתובעת את הנכויות הבאות:

• נכות רפואית בשיעור 10% בשל הצלקת המכוערת והמכאיבה באורך 24 ס"מ שנותרה בבטנה בעקבות הניתוח הראשון.
• נכות נפשית בשיעור 20% עקב הדיכאון החרדתי בו לקתה התובעת, עם הפרעות בהסתגלותה למגבלותיה הפיזיות, בגללן נפגם הכושר שלה לעבודה ולניהול חיים חברתיים.
• נכות פיזית בשיעור 48.16% וזאת בגין העליה באנזימי הכבד, אשר מבטאת נזק מתמשך לדרכי המרה, בגינה התובעת צפויה לזיהומים חוזרים וכן בגין ההתנוונות של האונה הימנית של הכבד של התובעת.
• נכות תפקודית בשיעור 35% בעיקר בשל ההשלכות של נכותה הנפשית של התובעת על תפקודה ולרבות החרדות שפיתחה לגבי השפעת נזקי הניתוח על בריאותה בעתיד.

בסופו של דבר, בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בסך כולל של 800,000 ₪, אשר כוללים את ראשי הנזק הבאים:

הפסד השתכרות לעבר בסך של 156,176 ₪, הפסד השתכרות לעתיד בסך של 299,578 ₪, כאב וסבל בסך של 150,000 ₪, הוצאות רפואיות בסך של 75,000 ₪ ועזרה לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ₪ וזאת בהתחשב בכך שהתובעת מטופלת בחמישה ילדים.

לשיחה אישית עם עורך דין עופר סולר חייג/י: 03-7369253