במהלך לידתה קיבלה האם תרופת פיטוצין לשם זירוז הלידה ולאחר מכן נערך בה ניתוח קיסרי. 

ברם, במהלך ניתוח התברר שלאם נוצר קרע חמור ברחם שאילץ את הרופאים לכרות את רחמה.

ההורים הגישו תביעה כנגד בית החולים בגין הרשלנות הרפואית שהוא נקט לטענתם בעת טיפולו באם ובתינוקת. 

בין היתר, טענו ההורים כי ההחלטה לתת לאם תרופת פיטוצין הייתה רשלנית מאחר שהיא גרמה לסיבוכים בלידה ולקרע ברחם, כאשר התרופה ניתנה לאם מבלי שהיא נתנה את הסכמתה מדעת לכך באופן שמהווה עוולת תקיפה של האם.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי בית החולים לא התרשל בטיפולו באם, זאת גם לאור האמור בנייר העמדה של האגודה הישראלית למיילדות ולגניקולוגיה, בדבר לידה לדנית אחרי ניתוח קיסרי קודם אשר היה מקובל על שני הצדדים. 

לגבי ההחלטה לתת את הפיטוצין לאם נקבע כי היא לא הייתה רשלנית הואיל והתרופה ניתנה לה במינון נמוך וסביר, כאשר לא הוכח קיום קשר סיבתה בינה לסיבוכים בלידה ולקרע הרחם של האם.

בנוסף נדחתה טענת האם לפיה היא לא נתנה את הסכמתה למתן הפיטוצין. 

קראו בהרחבה: רשלנות במעקב הריון

ביהמ"ש קבע כי אמנם בשלב הראשון ביקשו האם ובעלה להתייעץ עם הרב לגבי התרופה, אולם משחלף הזמן ותשובת הרב לא ניתנה, לא הביעו האם ובעלה כל התנגדות למתן הפיטוצין. 

לפיכך, ניתן לראות בשתיקתה של האם הסכמה לטיפול ממנה יכולה היתה לחזור במשך השעות שבין תחילת מתן הפיטוצין לבין מצב החירום שהחל מספר שעות לאחר מכן.

כמו כן, משהסכימה האם להיכנס ללידה ואף חתמה על טופס הסכמה ללידה כאשר לא נצפתה אצלה התקדמות מספקת בלידה, יש לראות בהסכמתה ללידה גם הסכמה להליך של זירוז הלידה.

עם זאת, נקבע כי משלא נמסר לאם מידע על הסכנות שבשימוש בפיטוצין בטרם הוענקה לה התרופה, נפגעה זכותה לשקול באופן עצמאי איזה טיפול לקבל או שלא לקבל, על כן נפסק לה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה שלה. 

בית המשפט המחוזי קבע כי כדי שיולדת תוכל לקבל החלטה מושכלת בעניין הטיפול המוצע, חובה על הצוות הרפואי למסור לה את המידע המלא אודות הטיפול כולל הסיכונים גם אם התוצאה תהיה כי "אף אחת לא תהיה מוכנה לקבל פיטוצין".

האם הגישה ערעור בפני ביהמ"ש העליון על הקביעה של ביהמ"ש המחוזי לפיה לא ניתן לייחס לבית החולים רשלנות ותקיפה כלפיה, מנגד בית החולים הגיש ערעור שכנגד על הקביעה לפיה הוא פגע באוטונומיה של האם.

ביהמ"ש העליון דחה את שני הערעורים בקובעו  כי אין מקום מבחינתו להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, מאחר שהן קביעותיו העובדתיות והן מסקנותיו מעוגנות היטב בחומר הראיות שהובא לפניו והן עומדות במבחן ההיגיון והסבירות.

לגבי טענת האם בדבר העדר הסכמה מדעת לקבלת תרופת הפיטוצין אשר מהווה עוולת תקיפה כנגדה, ציין ביהמ"ש העליון כי בפסיקתו עד כה טרם הוכרע היחס שבין עוולת הרשלנות ועוולת התקיפה בתחום הרשלנות הרפואית.

לעומת זאת, נשמעו דעות לפיהן מן הראוי שעוולת התקיפה תיוחד רק לאותם מקרים שבהם ניתן טיפול רפואי בניגוד לרצונו המפורש של המטופל, זאת כאמור בהליך ע"א 6153/97 שטנדל נ' שדה.

על פי נייר העמדה שצויין לעיל, שימוש בפיטוצין דורש את הסכמת היולדת על פי חוק זכויות החולה תשנ"ו-1996, כאשר במידה והיולדת אינה מסכימה עליה להביע בכתב את דרישתה להינתח בניגוד להמלצה הרפואית. 

במקרה שלפנינו לא הביעה האם את רצונה בניתוח קיסרי בכתב כנדרש על פי נייר העמדה. 

מעבר לכך לא ניתן לטעון שהאם לא הביעה את הסכמתה לטיפול, מאחר שהיא לא הביעה התנגדות לקבלת התרופה הן בשלב בו הודיעו לה כי לא ניתן לשחררה וכי יש ליילדה והן בשלב שבו ניתן הפיטוצין בפועל. 

למרות שהיא נשאלה על כך שוב ושוב במהלך עדותה, לא היה לאם כל הסבר ממשי מדוע היא ובעלה לא התנגדו באופן ברור למתן התרופה ומדוע הם לא עשו דבר לשם הפסקת קבלתה. 

מעל לכל, יש לזכור כי האם נתנה את הסכמתה לאשפוז לצורך לידה למרות שעדיין לא הייתה מוכנה ללידה. 

גם בזמן שחלף עד לניתוח, לא האם ולא בעלה הביעו התנגדות למתן הפיטוצין או ביקשו להפסיק את הטיפול. 

לאור התנהגותה זו של האם, לא ניתן להאשים את בית החולים בעוולת התקיפה בגין הפרת החובה לקבל את הסכמתה מדעת.

לשיחת ייעוץ אישית עם עורך דין עופר סולר חייג/י: 03-7369253