התמוטטות ומוות של מטופל עקב תיעוד רפואי לקוי
בתביעות המבוססות על עילת רשלנות רפואית בטיפול נודעת חשיבות עליונה לתיעוד הרפואי, לצורך הכרעה בסוגיות השונות העולות מן התיק.
המקרה שיתואר להלן מדגים כיצד בית המשפט פוסק בנסיבות בהן הרישום לקה בחסר ובית החולים לא הצליח לשכנע את הערכאות כי הפעולות שנקט היו סבירות.
בפסק הדין בעניין עיזבון המנוח ה.מ ז"ל נ' ההסתדרות המדיצינית, תבע העיזבון את בית החולים הדסה עין כרם בעילת רשלנות רפואית כלפי המנוח.
המנוח, בן 84, הגיע אל רופאת המשפחה והופנה על ידה באופן דחוף לבית החולים. שם, התקבל בחדר המיון ולאחר שעה נבדק לראשונה. בחלוף שעתיים קיבל הנחיה מרופאה לגבי המשך טיפול והוחלט כי יש להעבירו למחלקה פנימית, אך עקב העומס במחלקה נשאר לשהות בחדר המיון.
יום למחרת, התובע היה במצב שוק רפואי ולחץ הדם שנמדד בגופו עמד על 73/50.
התובעים טוענים כי ממועד עריכת הבדיקות למנוח ביום הקבלה ועד למדידת לחץ הדם בשעה 11:00 בבוקר שלמחרת, לא הייתה כל התייחסות למצבו מצד הצוות הרפואי של חדר המיון, למרות שהמנוח סבל מהפרעות בקצב הלב וחומו עלה וירד לסירוגין.
בהמשך היום השני המנוח ירד לשירותים בליווי בתו זמן קצר לאחר שנערכה לו בדיקת א.ק.ג כשהגיע לשירותים התמוטט ונגרם לו נזק מוחי משמעותי, לאחר כשלושה חודשים נפטר ומכאן התביעה.
טענות התובעים
התובעים טוענים כי ארעה התרשלות רפואית ונגרם נזק ראייתי מהותי, כיוון שהצוות הרפואי לא ניהל תיעוד רפואי תקין של הרשומות הרפואיות ולכן על הנתבעים להוכיח כי לא התרחשה התרשלות רפואית, כלומר, נטל הראיה רובץ עליהם.
בנוסף, משרד הבריאות הקים וועדת חקירה לאירוע ומסקנותיה הוצגו כראיה מטעם התובעים בבית המשפט.
מנגד, בית החולים טען כי הטיפול היה ללא דופי והנזק שנגרם למנוח היה נזק פתאומי שלא קיימת דרך למונעו. בקשר לרשומות החסרות טען בית החולים, כי העדות שנמסרה על ידי המוסד הרפואי משלימה חוסר זה.
כל אחד מהצדדים הביא מומחה רפואי אשר תמך בגרסתו. המומחה מטעם התביעה טען כי ארעה רשלנות רפואית על ידי בית החולים ואלמלא נגרמה, היה המנוח מוסיף לחיות מספר שנים נוסף.
המומחה מטעם בית החולים טען כי למנוח ארע מוות קליני בלתי צפוי ובלתי נמנע.
הכרעת הערכאה המשפטית
בית המשפט פנה לבדיקת התקיימות קשר סיבתי בין האירוע ממנו סבל המנוח בשירותים לבין הטיפול הרפואי שקדם לו. בהיבט זה נקבע, כי לא מתקיים קשר סיבתי שכזה.
בית המשפט מצא כי למנוח ניתן טיפול סביר, אשר היה ניתן ממילא עקב גילו של המנוח ומחלות רקע רבות מהן סבל בסיכון לפתח אירוע לבבי חריף.
לעניין הירידה לשירותים קבע בית המשפט כי חרף העובדה שהצוות הרפואי העיד בבית המשפט כי אסרו על המנוח לרדת מהמיטה והציעו לו סיר, המנוח ירד לשירותים לאחר שבתו התעקשה על כך.
בית המשפט קבע, כי מכיוון שלא נמצא תיעוד להוראה לפיה נאסר על המנוח לרדת ממיטתו, אין ביכולתו של בית החולים לצאת מהסבך הראייתי.
גם בדו"ח משרד הבריאות נקבע כי היה על הצוות הרפואי לאסור את הירידה לשירותים לאור מצבו של המנוח ולתעד זאת, בטח ובטח לאור התעקשותו לרדת ממיטתו.
יחד עם זאת, בית המשפט בדק את ההשלכות של הנזק הראייתי, קרי, העדר רשומות רפואיות מספקות וקבע כי חובת ניהול הרשומה מעוגנת בסעיף 17 לחוק זכויות החולה.
בעניין זה ולאור מסקנות דו"ח משרד הבריאות פסק בית המשפט, כי המנוח לא נבדק פעם אחת על ידי רופא מרגע הגעתו למיון ועד התמוטטותו בשירותים.
כמו כן נקבע, כי לא תועדה הוראה שלא לרדת לשירותים ולא נרשמו תוצאות פענוח קליני לא.ק.ג, כך שאין לדעת אם הייתה התייחסות רופא לבדיקה זו.
משכך ולאור העובדה שבנקודה קריטית זו בחיי המנוח לא ניתן לדעת בדיעבד מה היה מצבו או מה היו השיקולים וההנחיות שנתן הרופא ובעיקר נוכח סמיכות הזמנים לנפילתו בשירותים, קבע בית המשפט כי יש להעביר את נטל הראיה לכתפי בית החולים.
כיוון שבית החולים לא עמד בנטל זה, קבע בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין העדר הרישום לבין אירוע הנפילה והשלכותיו.
לא התקבלו טענות כלליות לגבי מחלות רקע מהן סבל התובע כפי שטען בית החולים ולכן זוהי הנחה הסתברותית שאינה נתמכת בראיה. על בית החולים היה להפריך את הקשר שבין הירידה לשירותים לבין האירוע והוא לא עמד בכך.
במידה וגם אתה עברת אירוע רשלנות רפואית, מומלץ שתפנה אל עורך דין רשלנות רפואית מנוסה בתחום אשר יאסוף עבורך את המידע הנדרש ויקשר אותך עם מומחה רפואי לצורך קבלת חוות דעת רפואית והגברת סיכוייך להשיג פיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לך עקב האירוע.
