בתביעות המבוססות על עילת רשלנות רפואית בטיפול נודעת חשיבות עליונה לתיעוד הרפואי, לצורך הכרעה בסוגיות השונות העולות מן התיק.
המקרה שיתואר להלן מדגים כיצד בית המשפט פוסק בנסיבות בהן הרישום לקה בחסר ובית החולים לא הצליח לשכנע את הערכאות כי הפעולות שנקט היו סבירות.
בפסק הדין בעניין עיזבון המנוח ה.מ ז"ל נ' ההסתדרות המדיצינית, תבע העיזבון את בית החולים הדסה עין כרם בעילת רשלנות רפואית כלפי המנוח.
המנוח, בן 84, הגיע אל רופאת המשפחה והופנה על ידה באופן דחוף לבית החולים. שם, התקבל בחדר המיון ולאחר שעה נבדק לראשונה. בחלוף שעתיים קיבל הנחיה מרופאה לגבי המשך טיפול והוחלט כי יש להעבירו למחלקה פנימית, אך עקב העומס במחלקה נשאר לשהות בחדר המיון.
יום למחרת, התובע היה במצב שוק רפואי ולחץ הדם שנמדד בגופו עמד על 73/50.
התובעים טוענים כי ממועד עריכת הבדיקות למנוח ביום הקבלה ועד למדידת לחץ הדם בשעה 11:00 בבוקר שלמחרת, לא הייתה כל התייחסות למצבו מצד הצוות הרפואי של חדר המיון, למרות שהמנוח סבל מהפרעות בקצב הלב וחומו עלה וירד לסירוגין.
