אחת מהתביעות השכיחות בתחום רשלנות רפואית הינן תביעות בגין איחור באבחון מחלות ממאירות שונות, גידולים או מחלות קשות אחרות ובפרט מחלת הסרטן.
עילת התביעה מסתמכת, במרבית המקרים, על כך שהמחלה הקשה נתנה כבר בשלביה הראשונים סימנים אשר היה על הרופא הבודק, כרופא סביר, לחשוד בהם כסימנים אפשריים המרמזים על המחלה הקשה או הגידול ולהפנות את המטופל לבדיקות מתאימות.
הטענה של התובע בתביעות מסוג זה הינה כי לו היה הרופא פועל בסטנדרט סביר ונכון ניתן היה לאבחן את המחלה או הגידול בשלב מוקדם יותר מכפי שאובחנו בפועל וכך היה נגרם לו נזק קטן יותר שכן היה, לדוגמא, צורך בניתוח קטן יותר.
בתי המשפט אף הכירו בראש הנזק של אובדן סיכויי החלמה, אשר מתבסס על הקביעה הרפואית כי מחלה ממארת אשר מאובחנת בשלב מאוחר מביאה סטאטיסטית לסיכויים רבים יותר להישנות של המחלה ולסיכויי החלמה קטנים יותר מאשר מחלה אשר אובחנה בשלב מוקדם.
על מנת לבסס תביעה בגין איחור באבחון, על התובע הניזוק להוכיח כי הרופא המטפל התרשל בטיפול וכי רשלנותו זו אפשרה למחלתו להתקדם ובכך נגרם לו נזק. בחלק גדול מהמקרים הרופא הראשון אליו פונה המטופל אשר סובל מסימנים התחלתיים של מחלה ממארת או גידול הינו רופא המשפחה.
