תלמידי הכיתה חולקו לקבוצות על פי יכולת, כאשר התובעת שובצה בקבוצה החלשה ביותר שנקראה קבוצת ה"יראים". במהלך תרגיל של צלילה במים, צללה בעיניים עצומות.

כתוצאה מכך, נפגעה מדפנות הבריכה וספגה חבטות בראש ובשפה העליונה אשר גרמו לה כאבים רבים ואילצו אותה לעבור טיפולי שיניים יקרים.

בעקבות זאת, החליטה לתבוע את העיריה אשר הבריכה הייתה בבעלותה ואת משרד החינוך אשר העסיק את מדריך השחיה ולטענתה התרשל בתפקידו.

לטענתה, הוראותיו של המדריך השחיה היו לשחות בעיניים עצומות מה שגרם לה להיתקל בדופן הבריכה. בנוסף, לא קיבלו אמצעי עזר לשחיה כמו משקפת, אשר היו גורמים לתלמידים להתמצא טוב יותר במים ולהימנע מספיגת חבלות מיותרות.

השופטת בהחלטתה פטרה את העירייה מאחריות לפציעה כיוון שלדעתה אין היה ביכולתה לפקח על תוכנם של שיעורי השחיה, המועברים על ידי מדריכים מוסמכים.

מצד שני, קיבלה השופטת את הטענות בדבר אחריות משרד החינוך לנזק. לדבריה, תאונות מעין אלו צריכות להיות צפויות על ידי מי שמעביר את שיעורי השחיה ופגיעה מדופן הבריכה אינה נדירה בשיעורי שחיה.

לכן, היה על המדריך לנקוט בזהירות רבה יותר בשיעורי השחיה, זאת הוא היה עושה על ידי וידוא הבנת ההוראות שהוא נותן על ידי התלמידים, השגחה צמודה יותר על התלמידים וסיפוק משקפי שחיה טובים לתלמידים על מנת שיתמצאו טוב יותר במים.

השופטת אמרה שבנסיבות הענין, כשמדובר בשיעור הרביעי בלבד של קבוצת התלמידים המתקשים ביותר, יש להקפיד על הוראות אלו בצורה טובה יותר.

לאור זאת, הטילה השופטת על משרד החינוך תשלום פיצויים בגובה של כ-50,000 ₪ לתובעת.
מפסיקה זו ניכר כי בתי המשפט לא חוששים להרחיב את תחומי האחריות המוטלים על המדריכים והמורים בבתי הספר ופותחים פתח רחב לקבלת פיצוי על נזקי גוף שנגרמים במהלך הלימודים.

נגרם לך נזק גוף כתוצאה מרשלנות? לחץ כאן ליעוץ משפטי