עילת הרשלנות רפואית במשפט הישראלי נשאבת מפקודת הנזיקין. סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח-1968 קובע:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד לא השתמש פלוני במיומנות או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותו נסיבות- הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עשה עוולה".
באופן זה קיומה של חובת הזהירות היא היסוד הראשון והבסיסי ביותר להקמת אחריות לפי עוולת הרשלנות.
חובת זהירות קובעת כי תקום אחריות למזיק רק במידה והיתה לו בנסיבות המקרה חובה לנהוג או שלא לנהוג באופן מסוים. מכאן ניתן להסיק לגבי חובתו של רופא או איש צוות רפואי, במסגרת טיפול בחולה ו/או באדם הזקוק לקבל טיפול רפואי מכל סוג שהוא.
קביעת חובת הזהירות נעשית על סמך קיומם של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת זהירות מושגית בודקת האם המזיק שייך לסוג המזיקים שאחראי לנזק מהסוג שקרה לניזוק. חובת הזהירות הקונקרטית בודקת את הנזק הספציפי.
