לטענת התובעים, רשלנות בית חולים במקרה זה באה לידי ביטוי בכך שלא ביצע בדיקות שגרתיות ומתחייבות הכוללות ניטור לגבי רמת התרופה בדם. מכיוון שלא עשו כן, ניתנה התרופה בכמות גדולה מזו שהיתה אמורה להינתן ביחס למשקלו של הקטין, ולכן הפך לחרש.

פסיקת בית המשפט המחוזי

לאחר ששמע את עדויות המומחים מטעם הצדדים קבע בית המשפט המחוזי, כי הטיפול שניתן לקטין היה הטיפול הנכון והסביר אשר מקובל במצב שכזה וכי לא התגלתה רשלנות רפואית בנסיבות המקרה.

בין היתר הסתמך בית המשפט על תיקו הרפואי של הקטין, בו הודגם שיפור במצבו לאחר נטילת התרופה. למרות שהמינון היה גבוה מהרצוי (המינון המקסימלי עומד על 7.5 מ"ג לקילוגרם ליממה), נקבע כי מינון היתר במקרה זה היה זניח, ובכל מקרה היה נחוץ לאור מצבו של הקטין.

כמו כן, התקבלה הטענה כי הסיכוי לחירשות עקב שימוש בתרופה זו אינו עולה על 2.5%.

לגבי ניטור התרופה קבע בית המשפט, כי יש לבצע ניטור שכזה רק עת המטופל נוטל את התרופה לאורך זמן ממושך, מעבר לעשרה ימים או שעה שקיימת בעיה של אי תקינות בתפקוד הכלייתי.
במקרה זה, התפקוד הכלייתי של הקטין לאורך הטיפול היה תקין ולכן לא היה צורך לנטר את התרופה.

פרט לכך נקבע על ידי בית המשפט, כי ממילא לא הוכח קשר סיבתי בין החירשות של הקטין לבין נטילת הגנטאמיצין, שכן חירשות האופיינית לגנטאמיצין מתרחשת בסמוך לנטילת התרופה.

במקרה זה חשש לחירשות התעורר לראשונה רק כשהקטין היה בן שבעה חודשים בעת ביקור בטיפת חלב.

כמו כן, עלה מן התיק הרפואי של הקטין כי למרבה הצער הוא נולד עם מומים רבים כגון הרחבת אגן הכליה, היפוגליקמיה (רמת סוכר נמוכה בדם), ראש ופנים דיסמורפיים, היפרבילירובינמיה (ערכי בילירובין גבוהים), היפוספאדיאס (מום בפין), קטרקט דו צדדי ומום בלב. פרט לכך נגרם ליילוד  תשניק סב-לידתי.

בית החולים ניסה לטעון כי קיים קשר בין החירשות לבין כל אלה, אך בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וקבע כי לכל היותר ניתן להניח שישנה היתכנות לקיומן של סיבות אחרות לחירשות הקטין.

לסיכום, תביעת הרשלנות הרפואית נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

הערעור לבית המשפט העליון

על פסיקה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בערעור חזרו המערערים על טענותיהם כלפי בית החולים וטענו כי החירשות נגרמה בשל רשלנות רפואית של בית החולים, על בית החולים הוטל להוכיח כי החירשות הינה תולדה של מומים מולדים ומשלא עשו זאת יש להניח כי זו נגרמה עקב הטיפול הרשלני כאמור.

בית המשפט העליון קבע כי יש לדחות את הערעור.

לשיטת הרכב השופטים, בית המשפט המחוזי בחן בהרחבה את המקרה וניתח לעומק את חוות הדעת הרפואיות ואת הראיות, ולכן מסקנתו כי יש להעדיף את חוות הדעת מטעם בית החולים על פני חוות הדעת של המערערים הינה מבוססת ואין לשנותה.

יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי לאור הנסיבות הטרגיות של המקרה הנדון לא יינתן צו להוצאות.

במידה ונפגעת עקב רשלנות רפואית בטיפול מומלץ לפנות אל עורך דין רשלנות רפואית בשלב מוקדם ככל הניתן. 

עורך דין מנוסה בתחום יבחן האם קיימת עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים, קופת חולים או רופא משפחה, יסייע באיסוף תיעוד רפואי מלא ויפנה את הנפגע להתייעצות עם מומחה רפואי מתאים, אשר יעריך אם הטיפול שניתן היה סביר בנסיבות המקרה.

לחצו כאן לקריאה בנושא חוסר אבחון תסמונת איקס שביר

  לקבלת סיוע אישי לחצו ייעוץ משפטי - רשלנות רפואית