תיק זה עסק במטופל אשר פנה למרפאה פרטית לצורך ביצוע ניתוח להשתלת שיער בראשו. לפני ביצוע הטיפול, המטופל קיבל הסברים על מהות הטיפול ואופן השתלת השיער.

ימים ספורים לאחר ביצוע ההשתלה הוא לקה במתח נפשי רב וחרדות. בהמשך הסתבר כי המטופל לקה במחלת הסכיזופרניה ונקבעה לו נכות נפשית בשיעור של 100.

עוד התגלה כי המטופל כבר לקה בעבר בבעיות נפשיות, אך הוא לא מסר זאת לרופא לפני הטיפול.

המטופל הגיש תביעת פיצויים בעילת רשלנות רפואית לבית המשפט המחוזי כנגד הרופא שטיפל וערך את הניתוח להשלת השיער.

במסגרת כתב התביעה טען, באמצעות עורך דינו, שהרופא התרשל בכך שלא בדק לפני הטיפול את מצבו הנפשי ואת התאמתו לביצוע ההשתלה. כלומר, לא נטען שהרופא התרשל באופן ביצוע השתלת השיער, אלא רק בכך שהוא לא בדק את מצבו הנפשי של המטופל לפני כן.

המטופל הציג חוות דעת רפואית של פסיכיאטר מומחה אשר קבע כי הניתוח להשתלת השיער היווה מנגנון שחרור, טריגר, לפרוץ מחלת הסכיזופרניה אצל המטופל.

המומחה טען כי אירוע טראומטי עלול להוות טריגר להתפרצות מחלת הסכיזופרניה וכי הטראומטיות של האירוע הנה סובייקטיבית ותלויה בעיני החווה אותו וכי לדעתו אירוע כזה יכול להיות אף ניתוח להשתלת שיער.

מנגד, המומחה מטעם הרופא טען כי אין כל מקרה בספרות המקצועית בו התפתחה מחלת הסכיזופרניה כתוצאה מניתוח השתלת שיער וכי הדרישה כיום הנה להוכחת טראומה אובייקטיבית שבה עומד האדם מול סכנת מוות, ועל כן לדעתו ניתוח להשתלת שיער אינו יכול לגרום להתפרצות המחלה.

בית המשפט המחוזי אימץ את חוות הדעת שמטעם המטופל וקיבל את התביעה. ביהמ"ש קבע כי הרופא התרשל הן בכך שהוא לא ביצע בדיקות מקדימות למטופל לפני הטיפול והן בכך שהוא לא הציג למטופל שאלות לגבי מצבו הנפשי, אלא רק שאל אותו על מצבו הפיזי וכי התרשלותו של הרופא גרמה למטופל ללקות במחלת הסכיזופרניה ועל כן עליו לפצותו בגין הנזקים הנובעים ממחלתו.

הרופא הגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בפני בית המשפט העליון, בין היתר בטענה שהוא לא יכול היה לצפות את התפרצות מחלת הסכיזופרניה אצל המטופל עקב השתלת השיער וכי המטופל גם לא הציג כל ראיה לכך שניתוח השתלת שיער עלול לגרום לנזקים נפשיים.

בית המשפט העליון ציין בפתח דבריו כי על מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות יש להוכיח קיומן של:

• חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית
• הפרתה של חובה זו, דהיינו, התרשלות
• קרות נזק למטופל
• קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק

במקרה דנן אין חולק שיש חובת זהירות מושגית בין רופא למטופל, ואין חולק שיש נזק. המחלוקת היתה לגבי קיומה של חובת זהירות קונקרטית והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק.

שאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה האם בנסיבות המקרה הספציפיות, קיימת למזיק הקונקרטי חובת זהירות כלפי הניזוק הקונקרטי לגבי הנזק הקונקרטי שנגרם בפועל.

בחינה זו נעשית על ידי מבחן הצפיות במישור הפיזי והנורמטיבי. כלומר, האם האדם הסביר היה יכול פיזית וכן היה צריך נורמטיבית לצפות את קרות הנזק שאירע בפועל כתוצאה מהפעולה או המחדל שלו.

הכלל הוא שרק במידה והאדם הסביר היה יכול לצפות פיזית את הנזק, ניתן לחייב אותו בצפיה נורמטיבית, ולקבוע שהוא היה צריך לצפות את הנזק וזאת אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים שמצדיקים לשלול זאת. כך נקבע בין השאר במסגרתו של הליך ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון.

כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הרופא התרשל בכך שלא ביצע בדיקות מקדימות כלשהן למטופל בטרם הטיפול וכן בכך שלא הציג למטופל כל שאלה בדבר מצבו הנפשי בהווה ובעבר.

לגבי אי ביצוע בדיקות מקדימות למטופל, קבע ביהמ"ש כי אין המדובר בהתרשלות וזאת בניגוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי.

בית המשפט העלון פסק כי לרופא במקרה דנן אין ולא צריכה להיות, כל הכשרה בתחום בריאות הנפש וספק אם בדיקה כלשהי שהיה עורך הייתה מגלה את בעיותיו הנפשיות של המטופל, או מעלה חשש כלשהו להתפרצות מחלת נפש בעקבות הטיפול. 

לגבי אי הצגת שאלות למטופל בדבר מצבו הנפשי, אלא רק לגבי מצבו הפיזי, ציין  ביהמ"ש העליון כי מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לשאול האם הרופא היה יכול ו/או היה צריך לצפות את התפרצות מחלת הסכיזופרניה אצל המטופל בעקבות ניתוח השתלת השיער.

בהקשר זה נקבע כי במקרה דנן הרופא לא היה יכול לצפות את התפרצות מחלת הסכיזופרניה, מאחר שמדע הרפואה אינו מכיר בהתרחשותם של נזקים נפשיים כתוצאה מטיפול השתלת שיער.

המטופל לא הביא כל ראיה שתוכל לבסס את יכולתו של הרופא לצפות התרחשות של נזק נפשי כלשהו כתוצאה מהניתוח וגם חוות הדעת הרפואית שהוא הציג איננה מציגה ראיה לכך.

ככלל, אמנם נראה שהמדיניות הראויה הנה שיש לשאול מטופל אודות מצבו הנפשי, על מנת שאדם בעל רקע של בעיות נפשיות ידרש לעבור בדיקה של גורם המומחה לבריאות הנפש על מנת שיאשר את ביצוע הניתוח האסתטי, אך לא ניתן לבסס את חיובו של הרופא על סמך זאת בלבד, ללא כל ביסוס עובדתי נוסף.

בהתאם לכך קבע ביהמ"ש העליון כי לא הוכח שהרופא התרשל ומשכך, הערעור מתקבל ללא צורך לדון בשאלת הקשר הסיבתי.