רשלנות רפואית באבחון דלקת בשריר הלב
חדר המיון מהווה את שער הכניסה, תרתי משמע, לבית החולים ושם נקבע מי המטופלים אשר פונים או מופנים לבית החולים יעבור לאשפוז והמשך טיפול במוסד הרפואי ומי אינם נזקקים לאשפוז.
מטבע הדברים, צומת זו של החלטות רפואיות מהווה מקור להגשת תביעות רשלנות רפואית רבות. עניין כזה התעורר בפסק הדין בנושא עזבון המנוח ב.מ נגד מרכז רפואי בני ציון.
המערער חש ברע ונבדק על ידי רופא של קופת חולים כללית. הרופא בקופה אבחן כי הוא סובל מזיהום בדרכי הנשימה העליונות. למחרת, כאשר המערער המשיך לחוש ברע וסבל מעליית חום קיצונית ושלשולים, הגיע לחדר המיון של המרכז הרפואי בני ציון בחיפה.
המערער נקלט בחדר המיון בשעה 23:31 בלילה ושם בוצעו לו מספר בדיקות וביניהן בדיקת א.ק.ג, שלאחריהן שוחרר לביתו. 36 שעות לאחר שחרורו נפטר המערער במיטתו. בדו"ח נתיחה שלאחר המוות נקבע, כי הוא נפטר בגין כשל לב בעקבות דלקת חריפה בשריר הלב - myocarditis.
עיקר המחלוקת בערעור נסב סביב תוצאותיה של בדיקת הא.ק.ג. ממצאי הבדיקה לא נרשמו והמערערים טענו, כי התרשים הצביע על ממצא פתולוגי ולכן היה אסור לשחרר את המנוח לביתו, כאשר במידה והיה נשאר באשפוז סביר להניח שמותו היה נמנע.
המשיבים טענו מנגד, כי התרשים לא הראה "תמונה קלאסית של מעורבות השכבות החיצוניות של הלב, המציינת עליות ST במרבית החיבורים" ומשכך לא עלה צורך בהמשך אשפוז.
מומחה רפואי מטעם בית המשפט טען, כי בנסיבות העניין ובהתחשב בגילו של המערער לא היה צורך לבצע כלל בדיקת א.ק.ג, אך אם כבר בוצעה בדיקה כזו עובר נטל ההוכחה לכתפי בית החולים, להוכיח כי לא קיים קשר סיבתי בין חוסר תוצאותיה של הבדיקה לבין מותו של המערער - נטל שאותו הרימה המשיבה.
כך לפי קביעות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, אשר דחו את התביעה וקבעו כי לא התגלתה רשלנות רפואית בטיפול במנוח.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדרש להתמודד עם טיעונים דומים מצד המערערים שלא הסכימו לפסיקות הקודמות וטענו, כי מקרה זה חורג מעבר לגבולותיו שלו ונוגע לעניינים ציבוריים רחבי היקף.
מה הייתה הפסיקה בערעור?
בית המשפט העליון פסק, כי העובדה שפענוח בדיקת הא.ק.ג לא הועלה על הכתב הינה מעשה המנוגד לנהלים ולכן התקיימה התרשלות מצד המשיבים וכן נקבע שנגרם נזק ראייתי.
יחד עם זאת, מחדל זה בדמות ליקויים בתיעוד רפואי לא הכריע את הכף לטובת המערערים, מכיוון שבעדותו בבית המשפט השלום שכנע רופא חדר המיון כי קרא את הבדיקה בזמן אמת ונוסף לכך הבדיקה נמצאה במהלך המשפט.
בבית המשפט העליון נקבע, כי ארעה בבדיקה לקות טכנית ולפיכך הדבר היה אמור לעורר חשד אצל רופא המיון, אשר היה צריך להורות על המשך אשפוזו של המערער בלילה.
נפסק, כי תפקידו ורמת זהירותו של רופא המיון נמדדים גם באיתור סיכונים ולא רק בזיהוי מחלות. כלומר, התקיימה רשלנות באי השארת המנוח להשגחה בבית החולים.
משכך, הפרכת הקשר הסיבתי הוטלה על המשיבים, כלומר, בית החולים נדרש להוכיח כי גם אם המערער היה נשאר לאשפוז מצבו לא היה משתנה לטובה והוא היה מוצא את מותו.
מכיוון שלא הצליחו להפריך טענה זו, המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה ונקבע כי קיים קשר סיבתי בין השחרור מבית החולים לבין מות המנוח.
כעת, נותר להעריך את גובה הנזק. כבר בבית המשפט השלום נקבע, כי גם אם המערער היה נשאר לאשפוז סביר להניח שהיה מתאשפז במחלקה פנימית ושם הסיכוי להציל אותו עומד על 30% ולא יותר, כיוון שלא היה מתחבר לניטור א.ק.ג. רציף.
לכן, על סמך ההלכה של פגיעה בסיכויי החלמה פסק בית המשפט העליון פיצוי על סך 472,745 ש"ח.
בנוסף, נמתחה ביקורת על פסיקת בית המשפט השלום, אשר התבסס בפסיקתו יתר על המידה על עדותו של המומחה הרפואי מטעמו ולא בחן באופן עצמאי את המסקנות המשפטיות העולות מדבריו.
גם על בית המשפט המחוזי הושמעה ביקורת על כך שקיבל את הטענה כי לא ניתן לנקוט במדיניות של אשפוז כלפי כל חולה וכלל זה לא נבחן ספציפית לגבי נסיבות המקרה הנדון.
במידה וגם אתה עברת אירוע של רשלנות רפואית, מומלץ שתפנה בהקדם אל עורך דין מנוסה בתחום הרשלנות הרפואית, אשר יאסוף עבורך את המידע הנדרש ויקשר אותך עם רופאים מומחים, לטובת הגשת תביעה והשגת פיצוי מקסימאלי בגין הנזקים שנגרמו לך.
