התיישנות בתביעה בגין נזק בלידה
כאשר מדובר בתביעת רשלנות רפואית בלידה ישנם למעשה 3 תובעים פוטנציאליים: האב, האם והילד שנולד פגוע.
לכל אחד מהם יש עילת תביעה נפרדת משלו ועל כל אחד מהם להוכיח כי עקב הרשלנות הרפואית שאירעה במהלך הלידה או ההריון, נגרם לו נזק בגינו הוא תובע פיצוי.
לכאורה, תקופת ההתיישנות לגבי עילת התביעה של כל אחד מההורים הנה בת 7 שנים.
אולם לגבי הילוד שנולד פגוע, יש להחיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות, שכותרתו קטינות ואשר קובע כי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה".
כלומר, כאשר מדובר בתובע שהנו קטין, מי שטרם מלאו לו 18 שנה, אז ספירת תקופת ההתיישנות בת 7 השנים תחול לגביו רק מהגיעו לגיל 18 כך שהיא תחול עד להגיעו לגיל 25.
התיישנות תביעת הורים בגין נזקיהם כמטיבים
במסגרת תביעת רשלנות רפואית בלידה מטעם ההורים, יכולים ההורים לתבוע הן בגין הנזקים האישיים שנגרמו להם עקב הרשלנות והן בגין הנזקים שנגרמו להם בהיותם מטיבים, כלומר, נזקים שנגרמו להם בעת שהם פעלו להטבת מצבו.
בעוד שעילת התביעה בגין הנזקים האישיים מתיישנת תוך 7 שנים, עילת התביעה בגין הנזקים כמטיבים צמודה לתקופת ההתיישנות העומדת לקטין עצמו ועל היא מתיישנת רק בהגיעו של הקטין הפגוע לגיל 25.
התיישנות תביעת הורים בגין עילת הולדה בעוולה
כאשר מדובר בתביעות רשלנות רפואית בהן נולד ילד עם נכות או מחלה קשה וזאת עקב רשלנות רפואית בכל הקשור לאבחון הסיכויים להיוולדו של הילד במצב כזה, קיימות עילות תביעה נפרדות להורים ולילד הפגוע.
עילת התביעה של ההורים מכונה הולדה בעוולה ואילו זו של הילד הפגוע מכונה חיים בעוולה, מהטעם שכביכול טוב לו מותו מחייו במצב כזה.
הטענה המרכזית בענייני תביעות מסוג זה היא שאילו הרופא לא היה מתרשל, ההורים היו מקבלים מידע בדבר הסיכון של העובר לצאת עם נכות או מחלה קשה, והיו יכולים לבחון אפשרות להפסקת ההריון, במקום שייוולד להם ילד הסובל מנכות או מחלה קשה.
אולם, במסגרת הליך ע"א 1326/07 המר נ' עמית, קבע בית המשפט העליון בשנת 2012 הלכה תקדימית, המכונה הלכת המר ולפיה בית המשפט ביטל את עילת חיים בעוולה של הילד, אך הכיר בעילת הולדה בעוולה של ההורים.
כלומר, ביהמ"ש העליון חסם בפני קטינים שנולדו פגועים את האפשרות לתבוע על עצם היוולדם, אך זאת תוך העברת זכות התביעה להוריהם.
יחד עם זאת, יש לזכור כי עילת התביעה של ההורים, בגין הולדה בעוולה, מתיישנת תוך 7 שנים, וזאת בעוד שעילת התביעה של קטין, בגין חיים בעוולה, אשר בוטלה כאמור, מתיישנת רק בהגיעו של הקטין לגיל 25.
קראו בהרחבה: התיישנות עילה במקרים של הולדה בעוולה
התיישנות שלא מדעת
סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, מגדיר את מועד לידת עילת התובענה אשר ממנו יתחיל מירוץ ההתיישנות, כך:
"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
כלומר, כאשר מדובר בתביעת נזיקין שעילתה נזק שנגרם לתובע עקב רשלנות רפואית, אזי מועד לידת עילת התובענה הינו היום שבו אירע הנזק.
אולם, במידה והנזק לא התגלה ביום שבו הוא אירע, אלא רק לאחר מכן, יש להגיש את התביעה תוך 7 השנים מהיום שבו נתגלה הנזק או תוך 10 שנים מהיום שבו אירע הנזק, לפי המוקדם מביניהם.
לדוגמא:
הנזק אירע בשנת 2000.
אם הנזק התגלה בשנת 2002: 7 שנים ממועד גילוי הנזק הינו 2009. 10 שנים ממועד קרות הנזק הינו 2010.
במקרה כזה התביעה תתיישן בשנת 2009.
אם הנזק התגלה בשנת 2006: 7 שנים ממועד גילוי הנזק הינו 2013. 10 שנים ממועד קרות הנזק הינו 2010.
במקרה כזה התביעה תתיישן בשנת 2010.
הספירה תתחיל רק מהיום שבו נודעו לתובע העובדות המקימות לו את תביעתו, ובלבד שעובדות אלה לא היו ידועות לו קודם לכן מסיבות שלא תלויות בו, ושהוא לא יכול היה, בזהירות סבירה, לגלותן קודם לכן.
סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין למעשה משתלב עם סעיף 8 לחוק התיישנות, אשר קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
לסיכום, חשוב מאד להזכיר כי מומלץ מאד שלא להמתין ולא להתמהמה עד לתום תקופת ההתיישנות עם הגשת תביעת הרשלנות הרפואית.
ככלל, מומלץ להתייעץ עם עורך דין המתמחה ברשלנות רפואית מוקדם ככל שניתן ובעת הצורך, להגיש את התביעה מבעוד מועד.
חשוב להבין כי ככל שהאירוע נשוא התביעה טרי יותר, כך קל יותר להכין את התביעה כדבעי וללא לחץ מיותר כדי להספיק להגישה לפני תום ההתיישנות וכן קל יותר להוכיח את עילות התביעה מבחינה ראייתית.
שאלות? פנה/י לשיחה עם עו"ד עופר סולר: 03-7369253