פסיקת בית המשפט

ברמה העקרונית, בית המשפט ציין כי על פי הפסיקה, ההתרשלות הרפואית מבוססת על עקרון הסבירות והיא נבחנת על פי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של המטופל, בהתאם לאמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין.

עוד נקבע כי המבחן שעל בית המשפט להפעיל על מנת לקבוע האם התרשל הרופא או לאו, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה ונקבע לא אחת, כי רופא, בשר ודם, עשוי לטעות, אולם לא כל טעות מהווה רשלנות.

כן נפסק, כי בית המשפט לא יקבע כממצא שהטיפול היה שגוי, במקרה של בחירת אחת האופציות הרפואיות האפשרויות והמקובלות, אף אם בחירה זו לא הביאה לתוצאה המקווה.

יש להיזהר מקביעת קיומה של התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול דעתו של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה מתגוננת, שכן אם יקבע שכל טעות בשיקול הדעת של הרופא משמעה התרשלות, תיהפך הרפואה לרפואה מתגוננת והרופאים ימצאו עצמם עסוקים בהדיפת תביעות משפטיות עתידיות תחת התרכזות בטיפול הרפואי הנדרש.

עם זאת, לגופו של עניין ובהסתמך על הראיות שהובאו בפניו, קבע בית המשפט כי לא אירעה כל התרשלות במקרה דנן וזאת לא לגבי עצם ההחלטה לבצע את הבדיקה במנוח ולא לגבי אופן ביצוע הבדיקה במנוח וכי הנזק שנגרם למנוח, הנקב במעי הגס שלו, אירע לא כתוצאה מהתרשלות כלשהי וזאת מהטעמים הבאים:

1. ההחלטה על ביצוע הקולונוסקופיה הווירטואלית הייתה החלטה רפואית סבירה ונכונה, חרף חדשנותה באותה עת ונתוניו האישיים של הנבדק, לרבות גילו, 76 שנים ולא נפל בה כל פגם. אדרבא: דווקא בשל מצבו של המנוח, היתה הצדקה מלאה לבצע בו את הקולונוסקופיה הוירטואלית, על מנת להעריך את חומרת מחלתו ולתכנן את מהלכי הניתוח המיועד.
    
2. הבדיקה בוצעה כמקובל באותה עת וללא רשלנות או זחיחות הדעת, כפי שנטען ע"י עיזבון המנוח.
   
   בית המשפט הבהיר שלמרות שהמדובר היה בבדיקה חדשנית יחסית במועד ביצועה, 2003, לא הוכח כי לא נעשתה כראוי וברגישות וכי היא בוצעה לפי הכללים שהיו נהוגים באותה תקופה, שהנם, למעשה, הכללים על פיהם נוהגים גם במועד מתן פסק הדין, מרץ 2016.
   
   ההבדל הוא במידת הנסיון של מבצעי הבדיקה, שכיום, בחלוף שנים רבות מאז הוחל בביצועה, נצבר נסיון רב, לעומת נסיון הבודקים במועד הרלבנטי לתובענה זאת.
    
3. הנזק שנגרם למנוח, הנקב במעי הגס שלו, אירע לא כתוצאה מהתרשלות, אלא כתוצאה מסיכון ידוע ומוכר, אז והיום, שאין מקורו בהתרשלות וזאת כפי הנראה בשל חולשת דופן המעי כתוצאה מהקולונוסקופיות הקודמות ו / או הביופסיה שעבר.
    
4. עוד קבע בית המשפט כי אין קשר סיבתי רפואי בין הנקב לבין התקנת הסטומה במנוח, מאחר שהיא היתה מותקנת במנוח גם ללא הנקב במעי וזאת לאור עדות המנתח שהתקין את הסטומה במנוח, לפיה היה מתקין אותו בכל מקרה עקב הגידולים הקשים מהם סבל המנוח. בהתאם לכך קבע בית המשפט שיש לדחות את התביעה וממילא אין צורך לדון בנזקים הנטענים לגבי המנוח.

למעלה מן הנדרש הוסיף בית המשפט וקבע כי לא הוכח כל קיומם של נזקים כספיים למנוח וכן לא הוכח כל קשר האירוע המדובר למצבו הנפשי של המנוח, מאחר שמצב זה נבע מהמחלה הקשה ממנה סבל.

בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה כליל, תוך חיוב עיזבון המנוח בהוצאות ושכר טרחה לעורך דין בסך של 40,000 ₪.