חובת הזהירות של העירייה כלפי מי שנמצא בשפת הים, הנובעת מהיותה מחזיקת מקרקעין, מחובתה מכח סעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] לשמור על בריאות הציבור ובטחונו ומחובתה מכח חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 לפקח על עסקים טעוני רישוי, משמעה כי על העירייה לנקוט באמצעי זהירות כנגד מפגעים המסכנים את בריאותו ואת שלמות גופו של כל אדם הנמצא בשפת הים, לרבות סוסים היוצאים עם רוכביהם מחוות סוסים הפועלת באופן בלתי מבוקר וללא רשיון עסק לדהירה בשפת הים.

עצם קיומה של החובה איננו תלוי בעונת השנה ואף איננו תלוי בסוג החוף – בין מוכרז ובין לאו. עם זאת, בחודשי החורף די לעירייה לנקוט באמצעי זהירות מופחתים.

במקרה דנן חלה על העירייה גם חובת זהירות קונקרטית. העירייה חבה חובת זהירות כלפי התובע, שרץ על שפת הים ריצה ספורטיבית ביום חורפי, בגין הנזק שנגרם לו מפגיעת הסוסים, אשר יצאו עם רוכביהם הבלתי מנוסים, מחוות סוסים שפעלה ללא רשיון עסק.

העירייה יכולה הייתה ואף היה עליה לצפות כי המפגש בין סוסים על רוכביהם לבין בני אדם הרצים על חוף הים עלול להסתיים באסון וכי הדבר עלול אף להתרחש בחודשי החורף.

העירייה נקטה באמצעי זהירות להגנה על השוהים בחופי הים רק בחודשי הקיץ ובחודשי החורף לא עשתה דבר.

לקריאה נוספת: פגיעת ילד בגן שעשועים עירוני

כמו כן, העירייה לא נקטה בכל צעדים חוקיים כנגד חוות הסוסים. בנסיבות אלה הפרה העירייה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה כלפי התובע.

הוכח גם הקשר הסיבתי הנדרש ולפיכך חבה העירייה כלפי התובע בגין עוולת הרשלנות. יש לדחות את טענת התובע בדבר הפרת חובה חקוקה.

החוקים השונים המסדירים את הרחצה, לרבות חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 וחוק עזר לנתניה (הסדרת מקומות רחצה), תשכ"ו-1966, אינם חלים כלל בחודשי החורף. מסקנה זו היא היחידה המתיישבת עם תכלית החוק, שהיא הסדרת הרחצה ולא הסדרת כל סוגי הפעילויות בשפת הים.

קראו על: פיצויים במקרה של תביעה בים

על המדינה חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע נזק כתוצאה מפגיעת סוס לאדם הרץ על חוף הים.

חובה זאת קמה מכח פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 ומכח היותה בעלת המקרקעין. עם זאת, בנסיבות המקרה המדינה יצאה ידי חובתה משום שנקטה באמצעי הזהירות הנדרשים, ועל כן אין מקום להטיל עליה אחריות לנזקי התובע.

עצם ריצה על שפת הים, על אף המודעות לסכנות הטמונות בכך, אין לראות בה, כשלעצמה, בבחינת רשלנות מצד התובע.

עם זאת, בנסיבות העניין התובע תרם ברשלנותו להווצרות הנזק ויצר סיכון בלתי סביר אשר איננו בגדר הסיכונים הרגילים שבגינם אין מטילים אחריות.

התובע התרשל באופן שבו המשיך לרוץ לאחר שהבחין בסוסים הדוהרים. יש להעריך את שיעור רשלנותו התורמת של התובע ב- 20%. הנזק שנגרם לתובע הינו בלתי ניתן לחלוקה, ולכן חבות הנתבעים כלפי התובע היא ביחד ולחוד.

לחץ כאן לקריאה בנושא: בעל בית שירה בפורץ לביתו - אחריות בנזיקין

לשיחה אישית עם עורך הדין עופר סולר חייג/י: 03-7369253