בית המשפט המחוזי בירושלים - ת"א 7810-01-17

בפני - כבוד השופטת  חגית מאק-קלמנוביץ

התובע: פלוני

ע"י ב"כ עו"ד עופר סולר ועו"ד פידאא קעואר

נגד

נתבעים   
1. עמותת בית חולים מקאסד האסלאמית לצדקה
2. ד"ר סמי חוסיין

ע"י ב"כ עו"ד מ. עותמאן

חקיקה שאוזכרה: חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  79א'

פסק דין

בהסכמת הצדדים ניתן פסק דין זה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 לאחר שמיעת טיעוני הצדדים.

1. מדובר בתביעת נזקי גוף בעקבות טיפול רשלני שניתן לתובע, לטענתו, על ידי נתבע 2 בנתבע 1. על פי הנטען התובע סבל מבלט דיסק בעמוד השדרה בין החוליות D9–D10 ונותח ע"י הנתבע

2. לטענת התובע, בפועל לא בוצעה פרוצדורה כירורגית בחוליות בגובה D9 – D10, והתובע נותח במקום הלא נכון בעמוד השדרה. כתוצאה מכך, נטען, נגרם לתובע נזק בלתי הפיך שלא היה ניתן לתיקון בניתוחים מאוחרים יותר שעבר. כתב התביעה נתמך בחוו"ד רפואית מטעם פרופ' יצחק שקד, מומחה בנוירוכירורגיה.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעים הוכשו טענות התובע ונטען כי הוא קיבל את הטיפול הדרוש והמקובל במצבו, ע"י נתבע 2 שהוא מומחה בעל שם עולמי ששמו הולך לפניו. עוד נטען כי הניתוח שבוצע גרם לשיפור ניכר במצבו של התובע. הנתבעים הכחישו גם קיומו של קשר סיבתי ואת גובה הנזק.

מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת והשלמה לחוות דעת מאת ד"ר חליל סלמה, מומחה בנוירוכירורגיה ומומחה לניתוחי עמוד שדרה. יצויין כי בחוות הדעת לא הוכחשה הטענה שלא בוצע ניתוח בין החוליות D9 – D10.

בהתאם להסכמת הצדדים, שבאה לאחר הגשת התצהירים והראיות, נשמעו טיעונים מטעם הצדדים ועל בסיסם ניתן פסק הדין.

2. ב"כ התובע טען בין היתר כדלקמן:

•  התובע הופנה לבית החולים לצורך ניתוח בעקבות בדיקות הדמיה שבהן נראה סידר גדול הלוחץ על עמוד השדרה בין החוליות D9 – D10, ועובדה זו מוסכמת גם על המומחה מטעם הנתבעים. ע"פ חוות דעת המומחה מטעמם, בבדיקות MRI שבוצעו לאחר הניתוח אין אינדיקציה לכך שבוצע ניתוח במקום זה והדיסק עדיין קיים.

•  אילו בוצע הניתוח במקום בזמן הנכון, קיים סיכוי גבוה שהתובע היה מחלים והנזק הקשה היה נמנע. כיום הנזק בלתי הפיך.

•  נתבע 2 לא היה כשיר לבצע את הניתוח. על אף היותו אזרח ישראל, הוא איננו, ולא היה במועד הרלוונטי, בעל רשיון לעסוק ברפואה בישראל, והיה בעל רשיון זמני לתקופה של 4 חודשים בשנת 2013 בלבד.

•  נתבע 1 שהעסיק את נתבע 2 ללא הרשיון הנדרש אינו עומד בסטנדרט רפואי סביר.

•  קיים קשר סיבתי בין המעשה הרשלני לבין התוצאה, שכן אילו נותח במועד היה לתובע סיכוי של מעל 50% להחלמה טובה. ב"כ התובע התייחס למאמרים הנזכרים בחוות הדעת מטעם הנתבעים, וטען כי בהתאם למאמרים אלה, קיימים סיכויי החלמה העולים בהרבה על 50% כתוצאה מביצוע הניתוח הנדרש, גם לגבי מטופלים שהיו לפני הניתוח במצב קשה, בדומה לזה של התובע.

•  בהמשך לאמור טען ב"כ התובע כי בהתאם לפסק הדין בע"א ע"א 3900/14, ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (27.5.15), מאחר שקיימים סיכויי החלמה בשיעור העולה על 50%, זכאי התובע לפיצוי מלא על נזקיו.

•  באשר לגובה הנזק ציין ב"כ התובע כי הוגש תצהיר המעסיק, ממנו עולה כי התובע היה עובד טוב ומוערך, הוא עבד עד סמוך לפני הניתוח כמפעיל ונהג של משאבת בטון והשתכר שכר ממוצע של 7,000 – 8,000 ₪ לחודש. התובע עבד בחברה משנת 1984, מהיותה חברה קטנה לחברה גדולה השולטת בתחום יציקות הבטון בשטחים.

•  כיום התובע נכה בשיעור 100%. הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסכום של כ-300,000 ולעתיד כ-800,000 ₪. בנוסף נזקק לעזרת הזולת, עזרים – חיתולים ומוצרי ספיגה, כביסה, מזרן וכדו'. התובע אינו נוהג, הוא מרותק לכיסא גלגלים, נזקק להסעות ולרכב מיוחד ומעלון. כמו כן יש צורך להנגיש את ביתו.

3. ב"כ הנתבעים טען בין היתר כדלקמן:

•  יש לדחות את התביעה לאחר שלא הוכחה רשלנות מצד בית החולים. הטענה שהניתוח לא נעשה בין חוליות 9-10 אינה נכונה בעליל, שכן בתיק הרפואי מצויין כי הניתוח נעשה במקום זה. גם בדו"ח הניתוח נכתב במפורש שהניתוח בוצע בין חוליות אלו.

•  התובע הגיע בהפניה מבית חולים בחברון במצב של שיתוק בשתי הגפיים וחוסר שליטה על סוגרים. לאחר הניתוח חל שיפור ניכר בשליטה על סוגרים ומתן שתן, וכן בכח הרגליים ששופר מ-5/5 ל-3/5.

•  על פי חוו"ד המומחה מטעמו, אפשרויות ההחלמה בניתוח מסוג זה נמוכות מאד. אין בחוות דעת מומחה התובע אינדיקציה לכך שהניתוח לא נעשה במקום הנטען או למיקום שבו בוצע בפועל הניתוח. ע"פ חוו"ד הנתבע הגישה הניתוחית שננקטה היא המקובלת בעולם.

•  מצילומים שנעשו לפני הניתוח עולה שלתובע בעיות למכביר בעמוד השדרה, שכל אחת מהן עלולה לגרום לשיתוק. התובע הגיע לבית החולים לאחר תהליך שנמשך שנים, וגרם לנזק מצטבר. כך שהניתוח לא נגרם כתוצאה מהרשלנות הנטענת בלבד.

•  אין קשר סיבתי בין מצבו של התובע להליך שנעשה. הנכות היא בשל המחלה ולא בשל הניתוח.

•  לעניין רישוי הרופא שביצע את הניתוח, נטען כי בהתאם לפסיקה העדר רשיון לרופא המטפל כשלעצמו אינו עילה לטענת רשלנות ויש להוכיח שהעדר הרשיון הוא שגרם לתוצאה. במקרה זה הרופא היה מנהל מחלקת נוירוכירורגיה בגרמניה והיה מרצה בתחום. משרד הבריאות דרש מהרופא לבצע הסתגלות בישראל, ולאחר מכן יקבל את הרשיון, אך עד עתה לא מצא בית חולים שהסכים לקבלו להסתגלות. ב"כ הנתבעים הפנה בין היתר לת"א (מחוזי חיפה) 31387-12-10, פלונית נ' ד"ר אסקאפי חלוי (26.2.15), בו נדחתה טענת הרשלנות בנוגע לביצוע מעקב הריון על ידי רופא שאינו רופא נשים.

•  לעניין הנזק, טען ב"כ הנתבעים כי אין בדל מסמך המוכיח כמה השתכר התובע ואין ראיה שחי ברמת חיים גבוהה, ובכל מקרה לא יכול היה לעבוד כל חייו בעבודה פיזית. הוא ציין כי השכר הממוצע במשק ברש"פ עומד לכל היותר על 2,500 ₪ בחודש, ומסכים זה יש לגזור את הנזקים. עוד ציין כי גיל הפנסיה ברש"פ הוא 60.

•  לטענת ב"כ הנתבעים הפסד ההשתכרות של התובע בעבר ובעתיד עומד על כ- 400,000 ₪. עזרה בתשלום אינה מקובלת בחברה הערבית, והתובע יקבל עזרה מבני משפחתו. אם נדרש לאמוד את עלות העזרה לזולת, יש להעמיד גם רכיב זה, בעבר ובעתיד, על 400,000 ₪, על בסיס סכום של 2,500 ₪ לחודש עד גיל 60.

4.  במתן פסק הדין אני מביאה בחשבון בין היתר עובדות אלו:

לעניין האחריות:

הנתבעים הכחישו את הטענה שהניתוח לא בוצע במקום הנכון, אולם הכחשה כזו אינה מופיעה במפורש בחוות דעת המומחה מטעמם, כך שבפועל אין בפני גירסאות נוגדות. בנסיבות אלו, העובדה שרשומות בית החולים, כולל דו"ח הניתוח, מציינים שבוצע ניתוח במקום האמור, אינה יכולה להועיל לנתבעים ואולי אף להיפך.

אין מחלוקת על כך שלא הוצג רשיון של נתבע 2 לעסוק ברפואה בישראל בתקופה הרלוונטית, וגם רישיון לעסוק ברפואה בחו"ל לא הוצג, על אף שהסוגיה עמדה על הפרק מספר פעמים והדבר התבקש בשאלונים. בנוסף, עולה מהתשובות לשאלונים שנתבע 2 היה בעל הסמכות הבכירה בבית החולים בתחום מומחיות זה, כך שלא היתה גם סמכות מקצועית מייעצת או אחרת.

לעניין הקשר הסיבתי:

הדיון במידת ההצלחה הצפויה של הניתוח, אילו בוצע כנדרש, בחות דעת המומחה מטעם הנתבעים, מתרכז בעיקר בשאלת השיטה הניתוחית, כאשר המחלוקת בעניין זה היא שולית.

לא הוצגה, איפוא, תיזה מנומקת בנוגע לסיכויי ההצלחה של הניתוח, כנגד עמדת התובע, המבוססת גם על מאמרים שעליהם הסתמכה חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, ואשר מצביעה על שיעורי הצלחה הגבוהים באופן ניכר מ-50%, גם כשמדובר במטופלים שהגיעו לניתוח במצב קשה בדומה לתובע.

לעניין גובה הנזק:

נתתי דעתי לשכר הממוצע ברש"פ העומד על כ-2,500 ₪ לחודש, לתצהיר מעסיקו של התובע לפיו השתכר התובע סכומים גבוהים בהרבה, ולעובדה שתצהיר זה לא נתמך בתלושי משכורת או ראיות חיצוניות.

אני מתחשבת גם במצבו של התובע אשר סובל מנכות בשיעור 100%, נזקק לכיסא גלגלים וללא שליטה בסוגרים, כך שהוא נזקק לעזרה לצורך ביצוע פעולות היום יום. מאידך נתתי דעתי גם לטענה שבקהילה אליה משתייך התובע נהוג לסייע על ידי בני משפחה ולא על ידי עזרה בתשלום, וכן הבאתי בחשבון את עלויות העבודה ברש"פ.

נתתי דעתי גם להוצאות בעבר ובעתיד בגין דיור והתאמת הבית, הצורך בעזרים ואביזרים שונים, רכב מותאם וכדו'.

הבאתי בחשבון גם כאב וסבל שנגרמו לתובע כתוצאה ממצבו.

5.  לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, בדיונים שהתקיימו ביום 16.10.18 וביום 10.10.16, ולאחר שהתקיים דיו לא פורמלי עם באי כח הצדדים באשר לאופן בו הם רואים את הערכת הסיכון, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סכום של 2,450,000 ₪, כאשר סכום זה כולל הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בשיעור של 20% (בשים לב לכך שבמקור התיק היה קבוע להוכחות והוגשו ראיות). סכום זה ישולם לתובע תוך 60 יום.
   
ניתן היום, ח' חשוון תשע"ט, 17 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.