כעבור ארבע שנים, ולאחר שהמטופל עבר להתגורר בארה"ב, הוא הבחין בנגע חדש שהופיע באותו מקום ממנו נכרת הנגע הקודם בירך. המטופל עבר ביופסיה בארה"ב, שאיבחנה את הנגע כממאיר.

בהמשך הוא גם עבר ניתוח לכריתת הנגע בירך וכן ניתוח לכריתת בלוטת הלימפה במפשעה הימנית שלו, שגם בה נמצא גידול ממאיר. בנוסף, הוא עבר גם טיפולים כימותרפיים. לאחר מכן הוא שב ארצה ונמצא במעקב אונקולוגי וזאת ללא הישנות של המחלה.

בהמשך הוא הגיש תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופא של בית החולים רמב"ם שטיפל בו, בית החולים עצמו ומשרד הבריאות, בתוקף היותו הבעלים של בית החולים.

האם אכן אירעה רשלנות באבחון סוג הנגע?

כנדרש בתביעות רשלנות רפואית, שני הצדדים הגישו חוות דעת של רופאים מומחים בתחום האונקולוגיה.

המומחה הרפואי מטעם התובע טען שהנגע אובחן בטעות כנגע שפיר שגם הוצא בשלמותו, בעוד שהוא לא היה שפיר באותה עת אלא ממאיר והוא גם לא הוצא בשלמותו.

לדבריו, לו הגידול היה מוסר בשלמותו, היתה נמנעת ההישנות שלו מאוחר יותר ותוך שליחת גרורה לבלוטת הלימפה במפשעה.

המומחה הרפואי מטעם בית החולים טען שהנגע באותה עת היה אכן שפיר, ולא היה מקום לשקול הרחבה של הכריתה או להמליץ על מעקב, ולא ניתן היה לנבא שכעבור ארבע שנים יתפתח באותו מקום נגע ממאיר.

בשל הפער בין שתי חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, מונתה מומחית מטעם בית המשפט, שקבעה שמדובר בנגע שקשה לאבחנו כנגע שפיר או ממאיר וכי ממבט ראשון אכן נראה שהמדובר בנגע שפיר, אבל בגלל הקושי לאבחן נגע כזה, היה צריך למען הזהירות, גם להמליץ על כריתה שלמה שלו, משום קירבת הנגע לשוליים, מה שלא נעשה במקרה דנן.

עוד נקבע שקיימת סבירות גדולה שהיתה שארית גידול מעבר לקטע שנכרת ונבדק ולכן לא ניתן לומר שהגידול הקודם הוצא בשלמותו.

בית המשפט קיבל את חוות דעתה וקבע שהרופא התרשל בכך שקבע שמדובר בנגע שפיר שהוצא בשלמותו ולא נהג בזהירות הסבירה והמתבקשת שחייבה להרחיב את שולי הכריתה. 

האם היה קשר סיבתי בין הכשל באבחון הנגע לחזרתו כעבור שנים?

סוגיית הקשר הסיבתי בין ההתרשלות באבחון הנגע לנזק שנגרם לתובע, התמקדה בשאלה האם הנגע הממאיר החדש שאובחן כעבור ארבע שנים, הוא נגע ראשוני, או הישנות מקומית שנבעה מאי הוצאת הנגע הקודם בשלמותו.

המומחית מטעם בית המשפט קבעה שבהנחה שהנגע הראשוני היה אכן ממאיר, אזי האפשרות של ההישנות המקומית, היא האפשרות היותר סבירה.

עוד קבעה המומחית שגם אם הנגע הראשוני לא היה ממאיר, אזי המדובר בנגע שיכול להפוך לממאיר ולפיכך הרחבת שולי הכריתה היתה מבטיחה את הוצאת הגידול בשלמותו ומונעת הישנות ממאירה של הנגע.

בית המשפט קיבל את חוות דעתה של המומחית גם בעניין זה וקבע שלמעשה שתי האופציות הללו מובילות למסקנה בדבר הוכחת הקשר הסיבתי בין אי הרחבת שולי הכריתה של הנגע הראשוני, להישנות הגידול הממאיר כעבור 4 שנים.

הפיצויים שנפסקו בגין ההתרשלות באבחון הנגע הראשוני שהתגלה

מאחר שהמטופל לא הציג חוות דעת רפואית שמצביעה על קיומה של נכות כלשהי אצלו, מעבר לשאלת הפגיעה בסיכויי החלמה, קבע בית המשפט שנקודת המוצא להערכת נזקי התובע היא שהוא אינו סובל כיום מנכות רפואית צמיתה שניתן ליחסה להתרשלות הנתבעים.

בהמשך לכך נקבע שנזקיו של התובע מתבטאים בשני מישורים:

• הישנות הנגע בשל העדר המלצה להרחבת שולי הכריתה ואי הוצאת הנגע המקורי, בשלמותו, דבר שאילץ את התובע לעבור ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, ולסבול מאד מתופעות הלוואי שלהם.
• פגיעה בסיכויי ההחלמה ובתוחלת החיים, בהתחשב בכך שסביר להניח שבמועד גילוי הנגע הראשוני, לא היתה גרורה בבלוטות הלימפה של התובע ואילו במועד הישנות הנגע נמצאה בלוטת לימפה נגועה.

בשל היעדר נתונים ואפשרות לעמוד על כל אחד מנזקיו של התובע לאשורם, פסק בית המשפט לתובע פיצויים גלובליים בשל התרשלות בית החולים, בסך של 400,000 ₪ כולל ריבית וזאת בגין הפסדי השתכרות בתקופת הטיפולים, עזרת הזולת, פגיעה בסיכויי ההחלמה וכאב וסבל.

בנוסף לכך בית המשפט פסק לטובת התובע גם תשלום שכ"ט עורך דין בשיעור כולל של 23.4% והוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין.

עוד בנושא: רשלנות בהסרת גידול מהיד ופגיעה בעצב