הילד שוחרר לביתו, וזומן לביקורת אצל הרופא כעבור שבועיים. יום לפני הביקורת התגלתה בילד נקודה חומה מעל לאיריס בעינו השמאלית. במהלך הביקורת הסביר הרופא שלעתים נפתח תפר במהלך ניתוחים מסוג זה ואז פורץ החוצה חלק מהאיריס, ועל כן יש צורך להכניס את הילד לניתוח תיקון דחוף בהרדמה כללית.

הילד נותח על ידי הרופא, שבסיום הניתוח יצא והודיע להורים שעכשיו הכל בסדר. לדבריו הוסיף תפרים כדי למנוע חזרה של המצב שהיה.

אולם, לאחר הניתוח המתקן הסתבר כי לילד נגרם נזק לראייתו בעין שמאל, וכן נוצר פגם אסטטי בעינו, מאחר שחלקו העליון של האיריס חסר והאישון משוך כלפי מעלה.

האיריס נמצא לפני העדשה הטבעית משני צדדיה, ותפקידו לתת את הצבע לעיניים. אין מחלוקת כי הכתם החום נוצר לאחר שהאיריס פרץ את התפרים. בניתוח המתקן נחתכו החלקים של האיריס שפרצו החוצה ובוצעה תפירה נוספת.

הורי הילד פנו לעורך דין מומחה לרשלנות רפואית והגישו תביעת פיצויים כנגד הרופא ובית החולים.

הטענות בכתב התביעה וההחלטה על גובה הפיצויים

המומחה הרפואי מטעם התובע טען כי הרופא התרשל בניתוח הראשון, בין היתר מאחר שהוא לא ביצע מספיק תפרים בעין ולא נתן להורים הנחיות מתאימות לטיפול בילד בעת שחרורו מבית החולים, ועקב כך נגרמה לילד דלקת בעין שיצרה לחץ תוך עייני שדחף את האיריס החוצה בין תפרי הניתוח.

עוד טען המומחה כי בניתוח השני נעשה תיקון לקוי כך שהאיריס נשאר דבוקה לפצע הניתוח.

המומחים הרפואיים מטעם הרופא ובית המשפט טענו שהניתוחים היו תקינים ובוצעו כראוי וכי הפריצה של האיריס נגרמה עקב מכה או שפשוף בעין הילד.

בית המשפט קבע כי הרופא התרשל בביצוע הניתוח הראשון, אך הוא לא התרשל בביצוע הניתוח השני. לגבי הניתוח הראשון קבע בית החולים כי הרופא התרשל בביצוע התפרים בניתוח זה, וכי לא הוכח כי עינו של הילד ספגה מכה חזקה או חריגה, אלא שהיה אירוע קל שלחץ על העין, וכי על מנתח מיומן היה לצפות אפשרות זו, ולנקוט בזהירות המתחייבת, בפרט שמדובר בילד קטן.

לשם כך, היה עליו לבצע תפירה מספקת ולהזהיר את ההורים גם בכתב, ואם היה סבור כי קיימת סכנה ממשית לכך שיגרם נזק לעין עקב לחץ קל, היה עליו להורות על המשך אשפוז הילד בבית החולים.

מאחר שלא היתה מחלוקת בין המומחים כי הנזק לעינו של הילד נגרם כתוצאה מפריצת האיריס, קבע בית המשפט כי הוכח גם הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, וכי בנסיבות העניין הייתה חובה נורמטיבית על המנתח לצפות את התרחשות הנזק במידה ולא ידאג למניעתו על ידי תפירה מספקת, אזהרת ההורים או המשך אשפוז הילד.

מאחר שהעדשה שהרופא השתיל בילד הייתה עדשה ניסיונית שלא קיבלה את אישור ה-FDA, שמהווה ראיה לכך שהעדשה עברה ניסיונות והיא אושרה לשימוש, קבע בית המשפט כי הרופא גם הפר את זכות ההסכמה מדעת של הילד באמצעות הוריו, תוך פגיעה בזכות האוטונומיה של הילד על גופו, מאחר שהיה על הרופא להחתים את ההורים על הסכמה מפורשת לשימוש בעדשה כזו.

כל זאת לאור הפסיקה הקובעת את הצורך בקבלת הסכמה לביצוע פרוצדורה שאין לה אישור ה-FDA, תוך פירוט הסיכונים הכרוכים בכך והצעת דרכים חלופיות.

בסיכומו של דבר, בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסך של 398,000 ₪, אשר כללו את ראשי הנזק הבאים: הפסד השתכרות לעבר בסך של 25,000 ₪, עזרת הזולת בעבר בסך של 10,000 ₪, תרופות בסך של 5,000 ₪, הפסד שכר לעתיד בסך של  256,000 ₪, הוצאות רפואיות בעתיד בסך של 2,000 ₪, וכאב וסבל בסך של 100,000 ₪.

לשיחה אישית עם עורך דין עופר סולר חייג/י: 03-7369252