נסיבות התיק שנדון בבית המשפט העליון עסקו בתביעת רשלנות רפואית אשר התקבלה בבית המשפט המחוזי כנגד רופא בשם ד"ר סולימאן גו'שה, ובית החולים אדג'אני, אשר נמצא במזרח ירושלים, שבו פעל הרופא כרופא עצמאי, לאחר שבעבר הוא היה עובד שכיר שלו.

הרופא הגיש הודעת צד ג' כלפי בית החולים בטענה שבית החולים לא דאג להסדיר לו ביטוח אחריות מקצועית, וכי נודע לו על כך רק בדיעבד, כאשר בזמן אמת הוא היה סבור שהוא מבוטח, ועל כן הוא לא דאג לביטוח אחריות מקצועית עבור עצמו באופן עצמאי.

בית המשפט המחוזי קבע כי הרופא ואנשי צוות בית החולים פעלו ברשלנות מאחר שהם ביצעו ביולדת לידת ואקום למרות שלא הייתה הצדקה לכך, ועל כן הם נושאים באחריות, ביחד ולחוד, לנזק שנגרם ליילוד עקב תקיעת כתפיים שארעה במהלך לידת הוואקום, אשר התבטא בשיתוק ידו השמאלית.

בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את הודעת צד ג' ששלח הרופא כנגד בית החולים, בקובעו כי הרשות שבית החולים נתן לרופא ליילד את האם בבית החולים אינה עולה כדי מצג שפעילותו תבוטח בביטוח אחריות מקצועית.

כמו כן אין כל מקור נורמטיבי בדין, בחוזה או בנוהל, שמטיל על בית החולים חובה לבטח אותו בביטוח אחריות מקצועית, בפרט שהרופא לא נמנה על הצוות הקבוע של בית החולים.

הרופא הגיש ערעור בפני ביהמ"ש העליון על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, וזאת בעיקר לגבי דחיית הודעת צד ג' שלו כלפי בית החולים.

השופטת ברון קבעה כאמור כי לבית החולים קיימת חובת זהירות לוודא שלרופא העובד בתוך כתליו, בין כרופא שכיר שלו ובין כרופא עצמאי, יש כיסוי ביטוחי וזאת מכח עוולת הרשלנות, ועל כן יש לקבל את הודעת צד ג' שהגיש הרופא כנגד בית החולים.

בהתייחס לחובת הזהירות המושגית קבעה השופטת ברון כי בית חולים צריך לצפות שלרופא העובד בין כתליו, כשכיר או עצמאי, יגרם נזק כלכלי במידה והוא יבצע רשלנות רפואית.

מסקנה זו מתבקשת מדיני הנזיקין, מניסיון החיים ומההשכל הישר, נוכח התביעות הרבות בגין רשלנות רפואית שמוגשות מדי שנה לבית המשפט בארץ.

בנוסף, קיימת לכל מטופל בבית החולים ציפייה טבעית ולגיטימית שאם חלילה יגרם להם נזק עקב רשלנות רפואית של צוות בית החולים, הם יוכלו להיפרע בגינו מחברת הביטוח של הרופא וזאת מבלי שהם יצטרכו לברר האם לרופא אכן יש כיסוי ביטוחי.

עוד נקבע כי בין בית חולים לבין רופא הפועל תחת קורתו, אף אם לא כעובד מן המניין, קיימים יחסים הדוקים הכוללים קרבה פיזית, זיקה משפטית והסתמכות כלכלית, אשר עולים כדי "שכנות" משפטית, אשר דרושה לביסוס חובת הזהירות המושגית.

בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית, קבע השופטת ברון כי היא מתרחשת בנסיבות המקרה דנן, מאחר שהרופא פעל במסגרת בית החולים ברשות.

הרופא הועסק בו בעבר כעובד מן המניין והאמין כי מצב זה עשוי להתחדש, הרופא נעזר בצוות ובמכשור שהעמיד עבורו המוסד הרפואי, לא קיבל כל תמורה בגין הלידה, מאת בית החולים או מאת האם, בעוד שבית החולים קיבל כסף עבור הלידה מטעם המוסד לביטוח לרפואי, וכן מאחר שפעילותו שם לא הותנתה בעריכת ביטוח אחריות מקצועית אישי.

בנסיבות אלה, נקבע כי מתקיימים יחסי קירבה משפטיים הדוקים בין שני הצדדים בענייננו, שעיקרם בשליטה ופיקוח מצד בית החולים ובהסתמכות וציפייה מצד הרופא.

בית החולים יכול היה וצריך היה לצפות כי ככל שיתרשל הרופא בעבודתו, תוטל על שניהם אחריות לנזק יחד ולחוד, וכי לשם העמידה באחריות זו יש לוודא שלרופא יש כיסוי ביטוחי.

אין פירוש הדבר שבית החולים חייב בעצמו לבטח את הרופא, אך בהחלט מחובתו לוודא כי לרופא יש כיסוי ביטוחי מספק לפני שהתיר לו לבצע את הלידה. חובה זו נובעת לא רק מאחריותו של בית החולים לצוות המטפל, אלא גם מאחריותו למטופליו, שיחסיו עימם מאופיינים בפערי שליטה ומידע גדולים אף יותר.

כלומר, חובתו של בית החולים מבוססת על כך שבית חולים איננו רק בגדר "ארבעה קירות" שביניהם נערכת פעילות רפואית.

זאת ראשית לאור אופי היחסים בין הרופא לבית החולים, הסיכון המקצועי הכרוך בביצוע פעולות רפואיות, הקרבה פיזית של הרופא לבית החולים, הזיקה המשפטית ביניהם, וההסתמכות הכלכלית של הרופא על בית החולים.

שנית, לנוכח ציפייתו הלגיטימית של המטופל כי יוכל להיפרע מחברת ביטוח גם אם יאלץ לתבוע את הרופא, מכוח חובתו של בית החולים כלפי מטופליו, ולאור הפער הגדול בשליטה ובמידע המאפיין את יחסיהם.

יחד עם זאת, השופטת ברון גם קבעה כי יש לייחס לרופא אשם תורם בשיעור 30%, זאת על רקע אי הבהירות ביחס למעמדו בבית החולים.

בפרט ביחס לחסותו תחת ביטוח האחריות המקצועית מטעם בית החולים, אשר הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל הרופא, ולהביאו לוודא בעצמו שאין הוא מבצע הליכים רפואיים ללא ביטוח, למרות שהם נעשו ברשות בית החולים, ומבלי שהדבר הותנה בכך שהוא יערוך ביטוח באופן עצמאי.

הסטנדרט המצופה מרופא סביר ואחראי, שמתנייד בין מתכונות העסקה שונות, הוא לוודא שמתקיימים התנאים הכלכליים הבסיסיים לפעולותיו בבית החולים, או בכל מוסד אחר שבו הוא פועל.

אולם הרופא לא עמד בסטנדרט זה. בעצימת עיניו אל מול אותה עמימות, תרם הרופא בהתנהגותו ובמחדליו לנזק שנגרם לו על ידי בית החולים מבחינה עובדתית, ועל כן דבק גם בו אשם מבחינה משפטית.

השופט הנדל, כאמור, הצטרף לדעתה של השופטת ברון בקובעו כי בנסיבות העניין הוטלה על בית החולים חובת זהירות, מכוחה היה עליו לוודא כי לרופא כיסוי ביטוחי מתאים, וזאת הן בשל מערכת היחסים שבין בית החולים ומטופליו והן בשל מערכת היחסים שבין הרופא לבין החולים ובעיקר ממדיניות משפטית רצויה.

מנגד, השופט סולברג סבר כי לבית החולים אין כל חובה לוודא שלרופא העובד בתוך כתליו יש כיסוי ביטוחי.

לגישתו יש להתמקד בחובת האחריות של בית החולים כלפי הרופא ולא כלפי המטופלים, וכי במערכת היחסים שבין בית החולים לרופא אין לבית החולים כל יתרון על הרופא בכל הנוגע להכרת תחום העיסוק, הסיכונים הכרוכים בו וקיומו של כיסוי ביטוחי הולם.

מערכת היחסים שבין בית החולים לרופא אינה מאופיינת בפערי כוחות משמעותיים המצדיקים הטלת אחריות מכוח הדין, באופן החורג מהיחסים החוזיים שרקמו ביניהם. בנוסף, אי הטלת האחריות על בית החולים מוצדקת גם לפי הגישה הכלכלית לדיני הנזיקין, שכן הרופא הוא מונע הנזק הזול והוא זה שעליו להפנים את העלות של פעילותו.

בהתאם לכך הוחלט בדעת רוב של השופטים ברון והנדל כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג.

ניתן לסכם את הנושא ולציין כי על כל בית חולים מוטלת החובה לוודא שלכל רופא הפועל בתוך כתליו, בין כעובד שכיר שלו ובין כעצמאי, קיים כיסוי ביטוחי, אם כי הוא איננו חייב לדאוג גם למימון הכיסוי הביטוחי שלו.